איש חסיד היה - רבי אשר שולמן

אברהם יעקב זילברשלג

והוא יתן מעדני מלך

הגאון החסיד רבי אשר שולמן זצ"ל

ירושלים – טבריה – בני ברק

זקן חסידי בויאן בארה"ק, גאון מופלג וכרכא דכולה ביה

גלגולו של שידוך

ארוכה היתה הדרך מירושלים לטבריה לפני כמאה שנה ומעלה. אף לאחר חנוכת רכבת העמק שנסעה מחיפה לדמשק ועצרה בתחנת סמח – היא צמח שעל גדות הכנרת, בפינה הדרום מזרחית, עדיין נתמשכה הדרך הארוכה ימים מספר. הצעיר הירושלמי המעודן שראשו לא מש מעל הגמרא, התגלגל בדרכים בדרך הארוכה בואכה טבריה, שכן שם, כך הובטח לו, ממתינים לו בציפיה דרוכה לשם אירוסיו עב"ג, בת אחד מנכבדי העיר טבריה.

הצעיר הירושלמי בשנות העשרה לחייו נקרא מספר ימים קודם לכן לפני מורו ורבו, הגרצ"פ פראנק זצ"ל, שם הובא בסוד השידוך הטברייני המוצע. אחד מתושבי ירושלים הגיע לפני הגרצ"פ לבקש ממנו שידוך מוצלח עבור בת אחיו המתגורר בטבריה. "אחי מבקש בחור מושלם וכליל מעלות, תלמיד חכם ויודע ספר, כשידוך לבתו המשכלת".

"אם בתלמיד חכם עסקינן" השיב הגרצ"פ, "הרי שאין חכם ומתמיד מתלמידי אשר"... כך נקרא הנער הירושלמי אשר עדיו לגדולות, ועל אתר הוחלט לשלחו לטבריה, כדי להביא את השידוך לידי גמר.

משפחתו של הצעיר, כרוב תושבי ירושלים באותה תקופה, היתה דלה ועניה. הרעב נתן את אותותיו בכל יושבי העיר, והדי מלחמת העולם הראשונה אף הם, הותירו את תושבי העיר דלים ורשים בגשם ובמזון. לעומת זאת, לא חל שום פיחות בעליה הרוחנית המתמדת של הצעיר על אף העוני והמחסור. ההיפך הוא הנכון. מיום ליום הלכה התמדתו והתעצמה, וכל קשיי הקיום כלא היו לעומת חשקו העז לגדול בתורה. הבחור הצורב יצא לדרך הארוכה בגפו, כשבעזרת הרב ומספר עסקנים ואוהבי חסד גוייס סכום הנסיעה שלא היה מבוטל כלל ועיקר. עם הגיעו לטבריה, עייף וסחוט מטלטולי הדרך הממושכים, כיוון את צעדיו לביתו של ה"גביר" הטברייני, שעושרו הסתכם בכך שיכול היה להבטיח לבני ביתו לחם ומרגרינה בכל ימות השבוע... היהודי קיבל את פניו בחמימות, בכבוד הראוי, שכן הצעיר נשלח אליו על ידי הגרצ"פ בכבודו ובעצמו שהעיד על גדלותו בתורה ועל כי עדיו לגדולות. לאחר שתהה מעט על קנקנו ונוכח לראות כי דבר לא נפל ארצה מדבריו של אחיו במכתבו בו הוא מבשר לו כי שלח אליו אוצר ירושלמי בלום, נכנס עימו בדברים והחל לצייר לפניו את עתידו. הטברייני ביקש להבהיר כי החתן המאושר יוכל לשבת על התורה ועל העבודה יומם ולילה, אך שעות ספורות ביום, ישב גם בבית מסחרו ויעזור לו בניהול חנותו. הצעיר הירושלמי נבהל. לזאת לא פילל. הוא החל לגמגם כי נפשו חשקה בתורה וחוץ מלימוד התורה אין לו בעולמו מאומה, ובעל הבית הטברייני נסוג מעט, והסכים להסתפק בשעות ספורות. "רק שעתיים ביום תעזור בידי, הן צריך גם לעבוד קצת ולעמול על הפרנסה"... אך הצעיר לא נרתע. חוסר בטחונו נמוג ונעלם, והוא נותר איתן בדעתו כי אין הוא מסכים אף רגע כמימרא להתבטל מן התורה. גם כשהיהודי ניאות להתפשר על מחצית השעה בלבד ביום, לא זז הצעיר מעמידתו העיקשת.

"אם כך, אין שידוך"! קבע נחרצות בעל הבית הטברייני. הצעיר אסף את עצמו מן הבית, ופנה ללכת את בית המדרש הקרוב. בידו אין פרוטה לפורטה, את מעט הפרוטות שלו כילה בדרך הארוכה, ועתה נותר בחוסר כל. הוא חכך בדעתו אם לתבוע את בעל הבית התקיף שישיב בידו את דמי הנסיעה שכן את התנאי הזה לא מסרו בידו קודם לכן, ובין כה וכה שיקע את עצמו בגמרא גדולה שמצא בבית המדרש, וכך חלף עליו כל הלילה, כאשר היה באמנה איתו.

בשעת שחר מוקדמת הגיע לבית המדרש השמש המסור והנאמן, הרה"ח ר' אליעזר העליר ז"ל, איש אמונים, חסיד ומבין מגזע בעל ה"תוספות יום טוב", ונכד הרה"ק בעל "יושר דברי אמת" ו"דרך אמת", שתהה לנוכח הימצאותו של הבחור האלמוני בבית המדרש בשעה זו של טרם יאור השחר. הוא נכנס עימו בדברים ושמע מפיו את סיפור הדברים. עד מהרה קלט כי אוצר בלום נזדמן לפניו ועל אתר הציע לו לשמוע שידוך חלופי, במקום ההוא שנגוז, עם בתו. "אמנם לי אין נדוניה כזו כמו לאותו בעל בית מכובד בעמיו, אך אצלי בבית לא ימנעו בעדך מלשבת על התורה ועל העבודה כל ימי חייך". הבחור נענה והסכים, ועוד באותו יום שתו לחיים.

הצעיר הירושלמי, ר' אשר שולמן ז"ל, בא בברית האירוסין עם בתו של ר' אליעזר הלר, ושוב לא נזקק לחזור ירושלימה. כעבור זמן קצר נשא את כלתו בחופה ובקידושין, ומאז במשך חמישים שנה התגורר בטבריה.

אבן חן ירושלמית בכתרה של טבריה

אל נופה העתיק והמבורך בקסמו של טבריה של מעלה, נוספה פנינה זוהרת. בכתרה המשובץ יהלומים ואבני חן השתלבה אבן משכית יחודית ונוצצת. כח התמדה שלא מעלמא הדין, עמקות ובהירות בלימוד, גאונות מבהילה וחסידות אמת, כל אלו השתזרו באישיותו של רבי אשר מאיר שולמן, פארה והדרה של חסידות בויאן, ושמו הטוב יצא למרחוק. גאונים וצדיקים, מנהיגי עדה ואנשי שם, כולם באו בסודו וידעו להעריך את האי מרגניתא טבא המצטנעת לה בירכתי בית המדרש.

על אף הגאונות העצומה שביצבצה מבין חרכי עיניו והיקף אישיותו הכביר, לא החזיק טיבותא לנפשיה. יושב הוא בקרן זוית, ומשך עשרות בשנים אין הוא תופס לעצמו שום מקום. שוב ושוב מבקשים לענוד עטרה לראשו, אך הוא בענוותנותו המופלגת משתמט ובורח מן הכבוד ומן השררה.

רבי אשר ז"ל נולד בירושלים העתיקה בשבט תרנ"ז. מילדות נמשך כבחבלי קסם אל הגמרא ואל לימוד התורה וכח התמדתו הפליא את כל רואיו. כאמור, "נתברכה" ירושלים באותם שנים בעוני ובמחסור. היו אלו שלהי ימי השלטון של הממלכה העותומאנית המושחתת, וירושלים נאנקה בעוניה המרוד. ימים ארוכים לא נכנס דבר מאכל מסודר לפיו של הקטן. מדי פעם קיבל פרוסת לחם טבולה בחומץ או במעט שמן, וכשקיבל זנב סרדין היתה זו כבר ארוחת מלכים. אך למרות זאת ואולי דווקא בשל כך, היו מנעמי התורה פתוחים לפניו והוא גמע אל קרבו בשקיקה דפים על דפים. לימים גער פעם בבנו בן הי"ב: "מדוע אינך לומד כראוי? אני כשהייתי בגילך, כבד ידעתי על פה את שלושת הבבות ואת מסכתות גיטין, קידושין וכתובות, על בוריים"!

ילדות בעוני ובמחסור

בן שיתסר שנים היה כשטורקיה הצטרפה למלחמת העולם הראשונה. אם לפני כן ידעה ירושלים מחסור, הרי שעתה התגבר הרעב שבעתיים. גזירות שונות הטיל הפחה העריץ על ארץ ישראל, ובני ירושלים נאנקו תחת הגזירות החמורות. בהעדר אוכל ומזון לגוף, הסתפק הצעיר במזון לנשמה. "היינו נכנסים לבית המדרש מיד לאחר תפילת מעריב" – סיפר לימים – "ומשך כל הלילה, כארבע עשרה שעות רצופות, לא עזבנו את הגמרא"... כך גדל וצמח למימדים אדירים בהיקף ידיעותיו בכל מכמני תורה.

לפני שנפטרה אימו מן העולם, קראה לבנה הצעיר וגילתה לו סוד כמוס: מאחורי הארון במטבח מסתתר לו פח נפט, מכור את הנפט וממנו תוכל להתפרנס ימים רבים... האם המסורה השיבה את נשמתה הטהורה ליוצרה, אך אשר הצעיר העדיף סחורה אחרת: חדשים ארוכים השתמש בנוזל היקר והנדיר כדי להאיר את פתילית הנפט לאורה הגה בתורה לילות ארוכים. המאור שבתורה פירנס את רוחו והעלה להבה מרצדת בנשמתו.

מורו ורבו היה, כאמור, הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל. הרב הגדול ראה והכיר את ערכו של התלמיד, והשפיע עליו את כל תורתו ואורו. והצעיר לעומתו היה כמעיין המתגבר, וכל רז לא אניס ליה. הגרצ"פ שימש אז כריש מתיבתא בישיבת שער השמים, בה איוה לו הנער את מקום לימודו, ושם הלך והתפתח לגאון ולתפארת. כך זכה להתעטר בנזר ההוראה כשהיה בן י"ח שנים בלבד, כשכל גדולי ירושלים לא גומרים עליו את ההלל וקושרים עטרות רבות לראשו. רבי אשר זכה להתעטר בנזר הרבנות וההוראה מאת הגאונים, רבי יוסף חיים זוננפלד מרא דארעא דישראל, רבי אליהו קלצקין גאב"ד לובלין וירושלים עיה"ק, רבי איסר זלמן מלצר, רבי זליג ראובן בענגיס, ועוד.

כך כותב לו מורו ורבו הגרצ"פ בהיתר הוראה שכתב לו בשנת תרע"ה, כשהוא כאמור בן ח"י שנים בסך הכל: "זה מימים יושב בשבת תחכמוני בישיבת שער השמים, ובכל משך זמן שהגדתי שמה שיעורים היה הוא מהמצוינים לבני עליה, ומצא כדי מידתו להיות בקי ביורה דעה עם נושאי כליו ראשונים ואחרונים, גם ידיו רב לו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא וידע לאסבורי סברא כאחד המופלגים, יורה יורה..."

בהיותו מצוי בתקופה זו של חייו, עבר, כאמור, לטבריה, שקיבלתו לגאון הירושלמי הצעיר בזרועות פתוחות. בית מדרשם של חסידי בויאן בטבריה המעטירה נתברך בגללו, והתעשר במוחו הפורה ובתורתו השופעת. הוא היווה דוגמה מאלפת לצעירים ולמבוגרים, והתמדתו היתה לאות ולדוגמה. יומם ולילה הגה בתורה בהתמדה ובהתלהבות, ועזרתו בחיים מחברתו אשת נעוריו השקיעה את כל מאמציה לפנות את כל הטירדות וההפרעות מעליו כדי שיוכל להיות שקוע כולו בתורה, כאוות נפשו.

ארבע עשרה שעות רצופות של התמדה

היה זה מחזה רגיל ושגרתי לראותו מתיישב בשעת ערב ליד הגמרא, ולמצוא אותו בבוקר באותה תנוחה בדיוק, בחיוניות וברעננות, מבלי שנתן תנומה לעפעפיו. טבריה, נתברכה כידוע במזג אויר חם בימות הקיץ, ומשכך נהג לקשור מגבת רטובה לראשו וכך היה לומד שעות ממושכות. לא פעם היו מגיעים בבוקר ומוצאים אותו ליד הגמרא הגדולה, כשמימינו ומשמאלו, ליד הגמרא ערימה של זבובונים ויתושים. הללו נמשכו לאור הפתיליה, וכל אימת שהפריעו לו את העיון בספר, היה נפטר מהם כלאחר יד. כך הצטברו מימין ומשמאל ערימות של זבובים ויתושים, אך הוא עדיין שקוע בלימודו ואינו חש בהם כלל וכלל.

לעיתים היה יושב על גג הבית או בית המדרש, כדרכם של תושבי טבריה, ובעוד שהאחרים נמים את שנתם, היה הוא לומד משך כל הלילה. מעידים היו יוצאי טבריה כמה נעמה לאזנם קול מנגינת לימודו בעת שהיו הם נמים את שנתם.

אף כי יושב היה בטבריה, היה רבי אשר ונשאר, "ירושלמי". כל מעיניו ומוחו היו אחוזים ודבוקים במורו ורבו הגאון רבי צבי פסח פראנק. נסיעה מטבריה לירושלים לא היתה ברת ביצוע, ומשכך נאלץ להסתפק בזכרונות ובמכתבים. מדי חג ומועד, כדי לקיים את מצוות ראיית פני רבו ברגל, נהג רבי אשר לשלוח מכתב לרבו. בגנזי ספריית הגרצ"פ נשתמרו למעלה ממאה מכתבים גדושים ומלאים מזן אל זן בכל מכמני תורה, ששלח רבי אשר למורו ורבו בגעגועים טמירים. אף רבו משיב אהבה כנגדו ועונה לו במכתבי תורה בהם הוא מכתירו בתוארים רמים ונעלים והוא מחלק לו כבוד ויקר כאחד מגדולי ארץ.

רבה של טבריה, הגאון הצדיק רבי משה קליערס זצ"ל חיבבו והעריצו עד מאד. תוך זמן קצר מאז בואו של רבי אשר לטבריה, לא היה דבר קטן או גדול שרב העיר לא נמלך תחילה בקולו השקול. רבי משה היה בעצמו כרכא דכולה ביה, וידע את התורה על פה, באותיותיה, שמח עליו כמוצא שלל רב. מדי יום ביומו היה לומד עימו בחברותא, ויחדיו היו מטיילים בכל פינות הגן והפרד"ס. "א לייבעדיגע ספר תורה" (ספר תורה חי) כינהו רבי משה לרבי אשר. סיפר פעם זקננו הרה"ח ר' יואל אשכנזי זצ"ל, כי פגש פעם בערב שבת את רבה של טבריה רבי משה קליערס מתהלך לפני חצר המקוה העירוני, הלוך ושוב. "מה מחפש כאן רבינו" פנה אליו ר' יואל, "שמא אוכל לסייע במשהו"? "אין אני זקוק למאומה" - משיב לו הרב – "שאלה הלכתית קשה הונחה לפתחי, וצריך אני לר' אשר, לשמוע את בהירות דעתו ואת גאונותו המקיפה בכגון דא, פניתי לביתו ואמרו לי כי הוא במקוה, ממתין אני שיסיים"...

עם יסוד הישיבה על ציון רבי מאיר בעל הנס, מצטרף רבי אשר אל הלומדים. וזה דבר הישיבה: מדי יום ראשון בבוקר מגיעים האברכים הצעירים מטבריה העיר לבנין הישיבה שעל קבר התנא האלוקי, ושוהים הם שם משך כל השבוע, עד ערבו של יום חמישי, אז שבים הם העירה לביתם ולמשפחתם, למשך יום השבת.

מתענג רבי אשר על אוצר הספרים הנפלא בישיבה, ועד מהרה הוא הופך להיות "כרטסת" מהלכת. כל אחד יודע שכל שאלה ניתן להפנות לכיונוו. הוא יודע ומכיר כל ספר ואת תוכנו, מכריכה לכריכה. תיירים שמגיעים למקום, מתוודעים עד מהרה לפלא הגדול ושמעו מגיע למרחקים. כשמגיע לטבריה רבן של ישראל, האדמו"ר הגה"ק בעל ה"אמרי אמת" מגור, הוא מתרועע עימו, מטייל עימו ממושכות וממתיק עימו סוד שיח. הדבר הופך לשיחת היום ויהי לפלא איך ראש גולת אריאל מבקש את קירבתו של צורב צעיר. עוד שנים ארוכות אחר כך, כל אימת שהרה"ק ה"בית ישראל" מגור פוגש ברבי אשר, הוא מפציר בו: "על מה שוחחת עם אבי הקדוש"? ורבי אשר מתחמק ומפטיר בביטול כאילו אין כאן סוד צפון במיוחד, אך הדברים נותרים עלומים וחבויים. לאורך ימים ושנים שומר רבי אשר על קשר עם הרבי מגור, ובכל "חול המועד" נוהג הוא לעלות ירושלימה להיכנס אל הרבי מגור, שכל אימת שרבי אשר מגיע אליו, הרי הוא קם לפניו מלוא קומתו, מכבדו ומלווהו החוצה ברוב יקר וכבוד. ה"בית ישראל" אף הוא היה מגיע מדי פעם לבקר את רבי אשר במעונו בבני ברק, ואף כששכב על ערש דוי בבית החולים הגיע הרבי מגור לבקרו.

הגאון איש טבריה רבי מתתיהו לוריא זצ"ל, כותב על רבי אשר בפתח ספרו שערי לימוד, ומספר כי הלומדים בישיבה יכלו לבחור לעצמם אחת מתוך שתי אפשרויות לבירור מראה מקום פלוני או אלמוני: להעזר באוצר הספרים שבאחד מחדרי הישיבה, או לפנות לרבי אשר היושב בקרן זוית. מעלה יתירה יש בה באפשרות לפנות אל רבי אשר, שכן התשובה מוכנה ומזומנה על אתר, ללא צורך לעלעל ולפשפש. בתוך כדי דיבור יודע הוא לענות אם מובאה פלונית היא מן הגמרא, בבבלי או בירושלמי, ראשונים או אחרונים, זוהר או מדרש. אף ספרי האחרונים נהירין לפניו על שביליהם ונתיבותיהם, ובקי בהם רבי אשר על בוריים. משכילתה שריפה את אוצר הספרים של הישיבה, מאמצים כולם את הברירה של רבי אשר, והוא הופך להיות כתובתם של כל הלומדים הפונים אליו, שואלים ומקבלים תשובה מיידית, והוא ממשיך מיד בלימודו ללא הפסק רגע כמימרא.

עמוד הענווה

תקופה מסויימת מסרב רבי אשר לשוב אל הישיבה, מבלי שיתן לכך נימוק הגיוני. מתברר כי קשה עליו ההנהגה של ראש הישיבה והמרא דאתרא הגאון רבי משה קליערס לקום לפניו מלוא קומתו כל אימת שהוא נכנס לבי מדרשא. רבי אשר מפציר בראש הישיבה לחדול מכך, אך הוא נענה כי אין הוא יכול לעבור על כבוד התורה.

בשנת תרפ"ז מבקר בארה"ק כ"ק האדמו"ר מבויאן טשרנוביץ, הרה"ק רבי מנחם נחום זצוק"ל. רבי אשר כחסיד נאמן משתתף בכל הארועים והשולחנות של הרבי, וליבו מתרונן בקרבו. הוא מהווה דוגמה מוחשית לחסיד אמיתי ובן תורה, אך הוא נדחק כאחרון הצעירים בקרן זוית. אולם הרבי הקדוש מגלה במהרה את גדלותו ומצווה לחסידים למנותו כרב בית המדרש של בויאן בטבריה. עם כל זאת, אין הוא משנה את מקומו הקבוע, שממשיך להיות בפאת צפון מערב של בית המדרש. וגם כשילד או אורח תופסים את מקומו, הרי הוא נודד ומחליף מקום, וכשלעצמו אין הוא מחפש שום שררה או תפקיד.

מתנהג בחסידות

גם כשמגיע לארץ כ"ק האדמו"ר מבויאן ניו יורק, הרה"ק רבי מרדכי שלמה זצוק"ל, ועורך את שולחנותיו בבית המדרש בטבריה, הוא מנסה להתחמק מן הגדולה, אך הרבי שכבר מכירו ויודעו היטב, מצווה להושיבו על ידו. הוא יושב ליד הרבי כעל גחלים לוחשות, באימה וביראה וכולו התבטלות. באמצע השולחן מבחינים כי רבי אשר החליק ממקומו אל מתחת לשולחן, מתברר כי ראה ששרוכי הרבי נפרמו, והוא גוחן ארצה וקושר בדחילו וברחימו את השרוכים של הרבי...

"רוצים אתם לדעת מאי משמע חסיד? לכו נא אצל רבי אשר" היה אומר הרבי מבויאן זצ"ל. לאחר עריכת השולחן, היו מתאספים החסידים לידו, והוא היה חוזר על אמרותיו של הרבי מילה במילה, בדיוק נפלא.

גאונותו כבר חובקת זרועות עולם, ובכל תפוצות ישראל מכירים את שמעו ודבר תורתו, אך הוא עדיין מצטנע בפינתו. מבקר אצלו הגה"ק האדמו"ר מסאטמר זצוק"ל ומבקשו שייאות לקבל עליו את ראשות בית הדין צדק של העדה החרדית. אך הוא בענוותנותו מסרב. טוב לי בפינתי בטבריה, ומה לי להכניס ראשי בין הרי ענקים. מפה לאוזן מתברר שמלבד ענוותנותו הטבעית, מסרב הוא למשרה הרמה גם מתוך הדרת כבוד למורו ורבו האדמו"ר מבויאן, שכן דרכה של ה"עדה החרדית" שונה במעט מדרכו של הרבי, ממנהיגי אגודת ישראל. חושש הוא רבי אשר כי עלולה להיות סתירה מסויימת ולכן הוא מעדיף להסתתר בחגוי ביתו.

מסופר כי כשביקר הרבי מסאטמר בביתו של רבי אשר בטבריה, שאלו הרבי על דבר מאמר מסויים של רבי עקיבא בגמרא המטריד את מנוחת דעתו כבר שנים רבות, בשל קושיה חזקה כברזל. מבקש רבי אשר לשמוע את הדברים, חוכך בדעתו רגע קט, קושר ענין לענין ועל אתר עונה הוא פירוק גאוני לקושיה. הרבי מסאטמר אינו יודע את נפשו מרוב התפעלות. הוא מנשק את רבי אשר על מצחו, ומביע ברבים את הערצתו. "אין זאת אלא שרבי עקיבא עצמו, "מרא דטבריה" הוא שגילה לכם מן השמים תירוץ זה, שכן אין בכח ילוד אשה להגיע לחידוש כה גאוני"...

בערוב ימיו

בערוב ימיו התגורר רבי אשר בבני ברק ודמותו פיארה את הקלויז-בית החסידים של רוז'ין בעיר. כבר מילתנו אמורה משכבר אודות "שטיבל" יחודי זה שהיה נודף טעם זקנים, ורוחם של חסידי מעלה מדורות עברו ריחף על כתליו. רבי אשר מפאר את הקלויז, וכאחרון החסידים הוא משמש בבית כנסת, קורא בתורה ויורד לפני התיבה, יושב בשבת אחים ומוסר שיעורים. אך ללא תואר רשמי, כמתוך הסכמה, מתנשאת דמותו משכמו ומעלה, והוא מוכר בבית הכנסת ומחוצה לו כרב רבנן.

אף גדולי התורה הליטאיים מבקשים את קירבתו. בימות השבוע הוא מרבה לשבת בהיכל כולל הרשב"י הסמוך לביתו, וסוד ושיח לו באורח רגיל עם הגרא"מ שך ועם הגאון בעל ה"קהילות יעקב". כל כרך של ספרי קהילות יעקב, נשלח אליו ע"י הגה"ק הסטייפלער זצ"ל בטרם יראה אור, למען יעיר את הערותיו ויבדוק אם ראויים הם הדברים לצאת לאור עולם. להבדיל בחל"ח, נוהג היה הגאון בעל שבט הלוי, מרן הגר"ש וואזנר שליט"א להיוועץ עימו ולבקש את חוות דעתו בענינים שונים העומדים על הפרק.

ענוותן ושפל ברך מאין דוגמתו היה רבי אשר. מעולם לא הסכים לעשות את תורתו כעטרה להתגדל בה, וכל ימיו היה מכונס בפינתו, עוסק בתורה בהתמדה ובנעימות בלי תואר כל שהוא. מידותיו היו לאות ולסמל באצילות נפשו ועדינותו. זקני החסידים בשטיבל בבני ברק מספרים כי רבי אשר היה הבעל מקריא בעת התקיעות. שנה אחת היו התקיעות קשות ואך בקושי רב נשמעו. ב"תקיעות דמיושב", היה נחרץ והחלטי, דרש לחזור על כל קוץ ותג, שוב ושוב חזר בקולו הצלול: "שברים, תרועה", וכיו"ב. אך ראה זה פלא, בתקיעות דמעומד, בחזרת הש"ץ, אף כי לא היו התקיעות משופרא דשופרא, הראה באצבע לבעל תוקע להמשיך הלאה. אחר כך הסביר את הדברים: התקיעות הראשונות הלא הם מדאורייתא ולא היתה לי ברירה, אך אחר כך זה מדרבנן, איך אקפיד על כל קול ובכך אלבין פני הבעל תוקע ברבים, שהוא מדאורייתא. אף בשעת התקיעות אין הוא מסיח דעתו הגדולה ממצוות שבין אדם לחבירו, ובכוח תורתו הגדולה הוא מוציא את הסגולה ומכוון דבריו לאמיתה של תורה שדרכיה דרכי נועם.

באחת מתחנות חייו של רבי אשר, החליטו כמה ממתפללי בית המדרש לפרוש מן הקהל ולהקים בית מדרש לעצמם. טעמם ונימוקם איתן היה עימם, והיו בטוחים כי באופן טבעי אף רבי אשר יצטרף עימם בעזיבתם. אך לא כן הוא: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, אין הוא מוצא שום טעם שבעולם לקום ולעזוב מקום תורה ותפילה, ואת המחלוקת מתעב הוא בכל ישותו. מסכת חייו כל כולה אפופה בתורה ובחסידות, ומעולם לא קם אדם או בריה בעולמו של הקב"ה שרבי אשר פגע בקצה ציפורנו. כולו עדנה ורוך, טוב לב ונועם מידות, ואור החסידות מסוכך מעליו ופורס את סוכת אברת שלומו על כל המתענגים מטובו.

רבי אשר נסתלק מעולמנו בכ"ח אדר תשל"ט, שבע ימים ושנים, צלול בדעתו ובתורתו עד רגע אחרון, כששפתיו ממשיכות לשנן את תלמודו, ומאור פניו קורן באור גדול ומבהיק שלא מעלמא הדין. זכרו נותר חקוק בליבות חסידי בויאן ובית רוז'ין כעמוד התורה והחסידות, נצר לחסיד מדורות קודמים ששילב בצורה מושלמת בין תורה וחסידות, והיה עטרה ונזר לראשם של חסידי בית רוז'ין.

זכר צדיק לברכה.