יום חמישי, 7 באוקטובר 2010

איש חסיד היה - רבי משה לייב צינוירט

גאון ההגיון ובהיר המחשבה

לדמותו של הגאון החסיד רבי משה לייב ציינוירט זצ"ל

מאת: אברהם יעקב זילברשלג



חכמת אדם תאיר פניו
ניצוצות וברקים של חכמה ופקחות ניתזו מעיניו הגדולות והחודרות, הנבונות, של הגאון החסיד רבי משה לייב צינוירט זצ"ל. נזקקת למספר שניות בלבד כדי להבין שלפניך עומד גאון עולם, שהש"ס הבבלי והירושלמי כרוכים ומונחים בקופסתו. אף בשנות הזקנה לא כבה זיק המבט החריף שבעיניו, ודמותו ההדורה והשברירית כבשה אותך על אתר.
זרים כי נקלעו לבית המדרש "תורה אור" שברח' הרב ורנר בטבריה, מרחק של בית אחד בסך הכל מביתו, ראו מיד כי גילו את אחד מפלאי תבל. די היה בהצצה חטופה לעבר גופו הצנום שכמעט לא נראה מול זיו פניו והדרת צורתו, כדי להתרשם מגדולתו ולהיכבש כליל תחת חכמת אלקים ששכנה בקרבו.
"כשראיתיו מתרומם ממקומו לקראתי בבית המדרש, ובידו הגמרא הקטנה" – העיד רבה של טבריה, יבדלחט"א הגאון רבי אברהם דב אויערבאך שליט"א – "הייתי מתמלא פחד ורעדה. ידעתי שמצפה לי קושיה קשה כפלדה, רעיון עמוק או הבנה מחודשת בדברי אחד הראשונים"...
אמת, ההגיון המוצק והשכל הישר הם שהיו נר לרגליו ומיצו את מידת אישיותו יותר מהכל, אך היה זה רק קצה הקרחון של אישיות מקיפה, עמוקה מני ים ורחבה מני ארץ, שמצויה כל כולה בהוויות דאביי ורבא וכל עיסוקה אך בתורה, יומם ולילה.
רבי משה לייב היה גברא רבא וחכם הרזים. מוחו הגדול משייט בכל פינות חדרי תורה ונהירין לפניו שבילי כל התורה כולה צלולים ובהירים ושמחים כנתינתן. המחזה השגרתי בו הוא נראה כל העת הוא ליד הגמרא הגדולה. חלק מנופה העתיק והחצוב בסנפיריון של טבריה המסולאת בפז, הוא דמותו עוטה השיראין של רבי משה לייב בחדר המבוא הגדול של ביתו, או בבית המדרש, כשהוא מרוכז כל כולו בלימוד מעמיק, ועל פניו שפוכה נהרת חדוות התורה. אורח כי ייכנס אל ביתו, יקודם בחביבות ובמאור פנים, ועד מהרה חוזרת השיחה ומתגלגלת לתורה. רבי משה לייב משתף בלימודו ובחידושיו, או תוהה על קנקנו של המבקר, במה הוא עוסק, באיזו סוגיה הוא מצוי כרגע, וכעבור מספר שניות הוא כבר צולל במים אדירים ומעלה פנינים ומרגליות.

חכמת ילידי ירושלים- כי מציון תצא תורה
רב יוחסין הוא רבי משה לייב. שמו בקרבו ניתן לו בלדתו בשנת תרס"ח - בירושלים שבין החומות - על שם זקנו הגדול, הרה"ק רבי משה יהודה לייב מסאסוב זי"ע, וראה זה פלא, אף הוא כסבו הגדול והק' מסאסוב עלה לשמי רום בד' שבט. משפחתו עתירת יוחסין, מגזע ה"יהודי הקדוש" מפשיסחא וצדיקי בית פוריסוב,. אביו, הרה"צ רבי אברהם אביש צינוירט זצ"ל היה מחריפי וחשובי האברכים החסידיים בירושלים עיה"ק. הוא היה מן החבורה הקטנה והמלוכדת של ה"קאצקער חסידים" בירושלים, ושמו הלך לפניו כחסיד חריף בעל מדרגה ודחיל חטאין. הוא היה יליד גליציה שעלה לירושלים עיה"ק, ומכאן נסע כמה פעמים למורו ורבו הרה"ק בעל ה"שפת אמת" מגור זי"ע.
את שנות ילדותו עשה רבי משה לייב בירושלים העתיקה, ובבחרותו היה מששת הבחורים הראשונים והמצוינים בישיבת "שפת אמת" עם פתיחתה, שם חבר לגאונים מופלגים דוגמתו, ויחדיו עשו חיל ועלו במעלות התורה והקדושה. כשהגיע ה"אמרי אמת" לארץ, הגיע יחד עימו גם אחיו הגה"ק רבי נחמיה אלתר זצ"ל, שנשאר בירושלים תקופה מסוימת לעמוד בראשות ישיבת שפת אמת. רבי נחמיה קירב אליו את רבי משה לייב הצעיר ועמד על סוד קסמו. הוא נהג להושיב על ידו בעת מסירת שיעוריו את החביבים שבתלמידיו והגאונים שבהם, וכך היה מוסר שיעורים בישיבה כשלימינו רבי משה לייב ולשמאלו הגה"ח רבי שמאי גינזבורג זצ"ל (אודותיו כבר כתבנו במדור זה בעבר).
היו אלו השנים שבהם עלה ונתעלה במעלות התורה, ולמד בשקידה רבה ובהתמדה עצומה ונדירה. מחזה שגרתי ורגיל היה לראותו מתיישב על מקומו לאחר תפילת מעריב עם גמרא גדולה ולא זז ממקומו עד ייאור השחר. סיפר ר' מנחם פרוש ז"ל, שזוכרו מהשנים ההם בירושלים עת עשה לו שמו כנפיים כבחור עילוי ומתמיד מאין כמותו. "פעמים רבות הייתי רואהו מגיע בשבתות לבית המדרש בבתי ראנד כדי להסתופף במחיצת הרבנים והגאונים שם, עימם היה משוחח בלימוד ושוקע בשיחה תורנית עמוקה וארוכה" היה ר' מנחם מספר.
כשהגיע אח"כ שוב כ"ק האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור לביקור בארה"ק, בחרה הנהלת הישיבה מתי מספר מן התלמידים שיעמדו לפני הרבי בכור המבחן, ובראשם רבי משה לייב. הם היו בטוחים כי רבי משה לייב בכשרונו לא יכזיב וימלא את הרבי בנחת רוח מתלמידיו בישיבה, ואכן כן היה.

בטבורה של ארץ עם גאונים וצדיקים
כבן ח"י שנים היה רבי משה לייב עת נשלח בשליחות קודש לבקר בטבריה, ומשך את תשומת הלב הכללית כשנשא מדברותיו בבית מדרשה של טבריה. ניצני גאונותו וחריפותו עלו וצפו על פני הקרקע והעיר טבריה רעשה וגעשה על המרגלית היקרה שנתגלגלה לפתחה. או אז נתן בו את עיניו החסיד המופלא רבי יואל אשכנזי זצ"ל ולקחו כחתן לבתו המשכלת וכלילת המעלות, ומני אז נותר משך למעלה משישים שנה בטבריה, בה נתחבר לענקי הרוח שחיו בה והמשיך לגדול עד מאד בקניני הנצח. סבו, חותן-חותנו, הרה"ק רבי נח וינברג זצ"ל (אביו של כ"ק ה"ברכת אברהם") עמד עד מהרה על מעלתו והתבטא בחדווה על המרגלית היקרה שנפלה ברשתו, בהעידו בו כי הוא בן עליה אמיתי.
משופעת היתה העיר טבריה בגאונים וחסידי עליון, קדושים אשר בארץ המה ונבוני דעת, ורובם ישבו בישיבה של קבע בישיבה הרמה "אור תורה" שעל ציון רבי מאיר בעל הנס זי"ע. היתה זו קבוצה עידית שבעידית של לומדים ועובדים רמי מעלה אנשי השם שלזכרם תאות כל נפש, אליהם הצטרף רבי משה לייב עם נישואיו ובה נטה אהלו. משך כל ימות השבוע היה יושב בישיבה בשבת תחכמוני כשכל מעייניו אך בלימוד ובהתמדה, ורק בשבתות היה חוזר העירה ושוהה בביתו עם בני משפחתו. רעייתו הצדקנית אשת החיל שלחה ידיה בפלך ובכל מלאכה והחזיקה את עול ניהול הבית כשבעלה הגאון יושב משך למעלה מעשרים שנה על התורה ועל העבודה ובתורת ה' חפצו.
הגיעו זמנים שלחץ הפרנסה הכריע את רבי משה לייב והוא נאלץ לצאת מאהל הישיבה כדי להביא טרף לביתו. הוא שלח את ידו במלאכה קשה ופתח אז מסעדה כשרה למהדרין בטבריה, מסעדת הרצליה. היו אלו שנות החמישים והשישים, וטבריה עוד נהנתה ממעמד חשוב, ורבים היו מגיעים עד לטבריה כדי לעלות ולהיפקד בקברי הצדיקים והקדושים ובכדי לבקר את הישוב היהודי בה. המסעדה של רבי משה לייב המתה אדם, אך רבים מהמבקרים הגיעו מתוך מטרה מוצהרת לנהל שיחה תורנית מעמיקה עם בעל הבית והמלצר, שבין הגשה להגשה ובין מנה למנה נכנס לשיחות מעמיקות בכל מכמני תורה. המקום הפך עד מהרה לבית וועד לחכמים, משום שפשט קלא דלא פסיק על המסעדה הטבריינית שבעליה הוא אחד הגאונים המבריקים והמעמיקים. רבנים וראשי ישיבות נהנו להגיע למקום ולהיכנס לשיחות תורניות עם רבי משה לייב, שהיה שוכח מדי פעם את עבודתו ושוקע במלוא חושיו בים התלמוד.

בפי ישרים תתרומם
כך למשל היה מגיע למסעדה, פעמים רבות, הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, שהפך להיות מבאי הבית הקבועים. רבי יחזקאל נשבה בקסמו של רבי משה לייב לאחר שעמד על סוד גדולתו, ומעשה שהיה כך היה. בעת ביקורו הראשון של הגר"י סרנא במסעדה, ניגש אליו רבי משה לייב כשהוא משרתו נאמנה ומגיש לפניו את הארוחה, וביני לביני מתחיל לגלגל עימו שיחה אודות לימודי הישיבה והסוגיות הנדונות. "איזו גמרא אתם לומדים כעת" שואל רבי משה לייב, והגר"י עונה לו "זבחים". תחילה הסתכל הגר"י על רבי משה לייב בסלחנות, בסוברו שלפניו עומד יהודי פשוט שמנסה להיכנס עימו בדברים, אך רבי משה לייב ממשיך ומתעניין: "באיזו סוגיה אתם עוסקים עתה"? הגר"י מתבונן בו "מלמעלה למטה", ועונה לו בשפה רפה, כביכול כדי להפיס את דעתו, והנה ראה זה פלא, ה"מסעדן" מתחיל לגלגל שיחה על הדף המדובר, ואט אט החלו הענינים להעמיק, והנה רואה הגר"י כי האיש שלפניו לאו קטלא קניא הוא. הוא נכנס עימו בדיבור עמוק במלחמתה של תורה, מסביב באים אנשים, נכנסים ויוצאים, סועדים ומשוחחים, ובתווך הכל נעצר. רבי משה לייב והגר"י עסוקים במלוא הלהט בשיחה ערנית ומלאת חיים ושוכחים עולם ומלואו. "סבור הייתי - אמר אח"כ הגר"י - לשוב לירושלים באוטובוס של 2 בצהריים, אולם השיחה עימו נמשכה ונמשכה ונאלצתי לשוב באוטובוס של הערב"... הגר"י החל מייסר את עצמו: "ראו נא ראו, אני ה"ראש ישיבה" ואילו גאון זה עומד עלי לשרתני כמלצר פשוט, עולם הפוך ראיתי, אשרייך עיר הקודש טבריה שאלו פשוטי חסידייך"... היו צריכים לשכנע את הגר"י כי לא כל המלצרים ובעלי המסעדות בטבריה הם גאונים שכאלו, והוא פשוט "נפל" על האחד יחיד ומיוחד שבין אנשי העמל, שתורתו קבע ומלאכתו עראי, ותורתו מתקיימת בידו. מני אז עשה לעצמו הגר"י מנהג של קבע לבוא מדי פעם בפעם אל מסעדת "הרצליה" של רבי משה לייב, ולבלות עימו שעות ארוכות בשיחות תורניות מקיפות. סיפור דומה שמענו מעת פתיחת ישיבת "הגליל", שנפתחה בטבריה ביוזמת בנו של רבי משה לייב, הגה"ח ר' יעקב צבי צינוירט שליט"א. אל פתיחת הישיבה בטבריה נקבצו ובאו גדולי ראשי הישיבות, בראשות המשגיח המיועד וראש הישיבה הגאון רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, עימו עמד רבי משה לייב בקשר נלבב. במעמד פתיחת הישיבה נשא הגר"י סרנא משא תורני נרחב, ובסיומו ניגש אליו רבי משה לייב ושאלו שאלה קשה כברזל כשהוא פורך באחת את המבנה המרהיב שבנה הגר"י בשיעורו. "עלינו להחליף מקומות - נענה הגר"י - עליכם לעמוד בראש, ואילו אני צריך לשבת במקומכם בתוך הקהל"....
כך היה גם כשהגיע ראש ישיבה חשוב מארה"ב יחד עם קבוצת תלמידי ישיבה מצוינים מישיבת לייקווד, שנכנסו למסעדה לסעוד את ליבם ונקלעו למשא ומתן תורני נרחב עם רבי משה לייב. בתוך הדברים ציטט ראש הישיבה אמירה מסוימת של ה"אבני נזר" במילי דקדשים. רבי משה לייב נזעק: לא יתכן שיש אבני נזר שכזה, אם האבנ"ז אומר משהו, הוא אומר לבטח את ההיפך הגמור... ואילו ראש הישיבה עומד על דעתו כי כך כתוב מפורשות באבני-נזר. קרא רבי משה לייב לבנו, ציוהו לתפוס מונית מהמסעדה שבעיר התחתית אל בית הגאון הרב אשר זאב ורנר, רב העיר, שבעיר העילית ב"קרית שמואל" כדי להביא במהירות מבית הרב ספר אבני נזר. הבן חזר עם הספר תחת בית שחיו, ורבי משה לייב ממהר לפתוח את הספר, וכדבריו כן היה, האבני נזר אמנם דן בסוגיה אך קבע ההיפך מדברי ראש הישיבה, בדיוק כדברי רבי משה לייב! הדבר עשה רושם כביר על ראש הישיבה ועל תלמידיו, שיצאו מכליהם מהתפעלות, בהשיחם את גדול יקרת כבוד התורה בארץ ישראל, עד כי מלצריה הם רבי חילים באורייתא.
דברי התפעלות דומים נשמעו פעם מפיו של הגאון רבי מרדכי אוליפנט זצ"ל, ראש ישיבת איתרי, שסיפר לאחד מנכדיו של רמ"ל אודות כוחו הגדול של סבו בלימוד, כי נקלע פעם באקראי למסעדה טבריינית, והחל לגלגל שיחה עם בעל הבית, ונאלם דום לנוכח גאונותו המקיפה וידיעותיו הסדורות בכל חדרי תורה.
כחוטר מגזע היחס היה רבי משה לייב אפוף בהילה של קדושה ועטוף בזכות אבות כבירה, שקרנה מדמותו המאירה. חבר וקרוב היה לשארי בשרו, אדמור"י וצדיקי בית סלונים, לעלוב, סאסוב ועוד, שהיו משתבחים בו ומנשאים את הוד דמותו הקורנת. כ"ק האדמו"ר מלעלוב הרמ"מ זצ"ל, בן דודו, היה מגיע אליו פעמים רבות ויחדיו היו מסתגרים וממתיקים שיח סוד במשך שעות ארוכות. אירע פעם והשניים הסתגרו בחדרו של רבי משה לייב למשך כל שעות אחה"צ, כשש-שבע שעות ברציפות, וגבאי האדמו"ר ובני הבית לא ידעו את נפשם מרוב מתח וציפיה מה טומן בחובו המפגש המסתורי בין הרבי הקדוש ובן דודו, גאון עולם.

בפלס ההגיון
את איזמל מחשבתו והגיונו הצרוף העריצו גדולים וטובים. כ"ק האדמו"ר ה"בית ישראל" מגור זצ"ל, שביקר בביתו לא פעם כדי להאזין לסיפורי ודברי הגה"ח רבי יואל אשכנזי זצ"ל, חמיו של רמ"ל, נהנה תמיד מחריפותו ומפקחותו הבלתי מצויה. הרבה פעמים נשמעו מפי קדשו התבטאויות מפליאות ונשגבות של הדרת כבוד לחכמתו ולשיקול דעתו של רבי משה לייב. גם אחיו, כ"ק האדמו"ר ה"לב שמחה" זצ"ל היה מכבדו ביותר, ופעם התבטא  לפני אחד מבניו של רבי משה לייב שבא להימלך בדעת קדשו: "הלא יש לך אבא"... פעמים רבות היה מבקר בביתו בטבריה כשהוא מפגין לפניו אותות של הדרת כבוד ויקר מלכים.
אירע פעם בעת שהותו של האדמו"ר ה"לב שמחה" בטבריה, בעת שישב בבית המדרש ועסק בתורה בהשקט ובמנוחת הדעת, והנה פנה אל רמ"ל שישב בפינתו וביקש ממנו להאיר את עיניו בדברי גמרא פלונית במסכת חולין, הנראית על פניה מוקשה ובלתי מובנת. רמ"ל הירהר מעט בשאלה והסביר לפני הרבי מגור את הדברים בטוב טעם ודעת ובגאוניות, כדרכו. הרבי נהנה מן התשובה וקילס את בהירות מחשבתו המכוונת אל האמת הצרופה.
במשך השנים באו בניו ובנותיו של רבי משה לייב בקשרי שידוכין עם משפחות מיוחסות ורבניות, ואף כי היה רבי משה לייב ענוותן ושפל ברך מאין כמותו ובורח מן הכבוד כמטחווי קשת, חכמתו האירה פניו ואור תורתו אשר קרן ממנו הסגיר את גדלותו והביאו תדיר בסוד קדושים וצדיקים, והיו אותם רבנים וגאונים חרדים למוצא פיו ושותים בצמא את אמירותיו הקולעות ואבחנותיו המדויקות.
הוא נודע בפלס ההגיון החד והשנון שלו ובהגיונו המוצק כפלדה. בדברים שפורסמו אחר מיטתו של רבי משה לייב, מקונן עליו רבה של טבריה, יבדלחט"א, הגרא"ד אוירבך שליט"א, כי כשהיה מתיישב מולו עם גמרתו הקטנה, כבר ידע כי מצפה לו מערכה מסובכת. הוא היה מתיישב בענוות חן, ומתחיל בשפתו העדינה: "הגמרא לא מתיישבת לי, התוס' קשה לי"... "ידעתי - מעיד הגרא"ד - שאצטרך נגר ובר נגר כדי לפרוק את קושיותיו והתחבטויותיו כי לפני אדם בעל הגיון מוצק כפלדה עם קושיה חזקה כברזל"...
ומגדיל הגרא"ד אוירבך וקורא אחר מיטתו של רבי משה לייב: "אני מעיז לומר שעם סברא של רבי משה לייב ניתן היה להתיר עגונה"! הסכיתו ושמעו לאמירה שכזו, כי לאו מילתא זוטרתא היא. לאו בעדות עסקינן ולא בהלכה. "בסברה" של ר' משה לייב, די בה בלבד כדי להתיר עגונה, וזאת משום שסברותיו של רבי משה לייב יצוקות מכור ההגיון הצרוף של תורה במסירות נפש ובהתמדה משך שישים-שבעים ושמונים שנה. כל לימודו של רבי משה לייב מבוסס על אדני ההגיון והפשט, רחוק הוא מפלפולים והתנצחויות, וכל כולו שקוע ללא הרף בלימוד ובלימוד. שקוע הוא בגמרתו הקטנה מאז אור השחר, הוא מגיע לבית המדרש עם אור ראשון ועוסק הוא בלימוד שעות לפני התפילה. בין הפרקים ובאמצע הפרק, בין גברא לגברא וכשהש"ץ מסלסל בניגון - שקוע רבי משה לייב בגמרתו ומינה לא יזוע. עוד רש"י, עוד דיבור המתחיל בתוס', דף אחר דף ופרק אחר פרק נבלעים בדמיו ובעצמותיו האומרות שירת התורה.
אותה התמדה מועברת מדור לדור. את ילדיו הבוגרים בשנות בחרותם הוא מעיר כשעתיים לאחר חצות ליל, ושוקע עימם בלימוד שולחן ערוך עם נושאי כלים משך חמש שעות רצופות עד לתפילת שחרית. כך לילה אחר לילה, שבוע אחר שבוע וחודש אחר חודש תקופה ממושכת, שנים ארוכות יושב על משמרתו ומתעלה בלימודו עד שמי רום.
לעיתים הוא נפרד מקרוב משפחה או מרב פלוני בשאלה או קושיה, ובפגישתם בשנית לאחר תקופה ארוכה, הוא אוחז בלהט ביד ריעו: "מצאתי תשובה או תירוץ נפלא"! הלה אינו קולט ברגע הראשון כלפי מה מכוונים הדברים, אך הנה רבי משה לייב כבר פולט ברהיטות ובשטף את השאלה והתשובה, הקושיה והתירוץ, עיניו בורקות ביקוד להט ומראהו זורח משמחה של תורה. לעיתים היה השוני נעוץ בשינוי קל, דק מן הדק, ואין הוא נראה כלל במבט שטחי. צריך היה לאמץ את החושים כדי לעקוב אחר עומקו והבנתו.
ולעיתים רואים את רבי משה לייב מתהלך קדורנית בבית המדרש הטברייני אנה ואנה. פניו חרושות קמטים ועננה שפוכה על זיו מראהו. "מה לך רבי משה לייב" שואלים אותו רעיו ומוקיריו, "שמא אירעה לך צרה או אסון"? עד מהרה מתברר שתוס' פלוני מציק לו או דברי רש"י פלוני אינם מחוורים די צרכם. כולו מרוכז ומודאג, עד כי לפתע עוצר הוא מהילוכו. כמו ברק מבריק והשמש מפציעה מבין חשרת העננים. "הרי זה פשוט" הוא מכריז, ובין אם ירצו או לאו, האזניים כבר כרויות למשמע הסוגיה, פקודי ה' ישרים ומשמחי לב כשהם נשמעים מתרוננים מפיו של רבי משה לייב.
אף בימי חוליו וחולשתו אין מוחו נתון ליסוריו או מכאוביו הגשמיים. הוא מצוי בעיצומה של סערת נפש בשל מחלוקת ה"חתם סופר" עם ה"נודע ביהודה" בענין שימוש במטריה בשבת, ובניו הניצבים כעמיר גורנה סביבו לא יודעים את נפשם מהשתאות. רבי משה לייב מצטט תשובות ארוכות של גאוני הדורות, וכל כולו נתון בעומק שערים מצוינים בהלכה, עד זיבולא בתרייתא. בשוכבו על ערש דוי הוא פולט כבדרך אגב ומסגיר את אחד מסודותיו כשהוא מספר לבנו כי כשלא יכול היה לשקוע עמוק בסוגיות עקב מיחושי ראשו, קרא ושינן עשרות ספרי שו"ת ושלט במאות תשובות של גדולי הגאונים, כמונח בקופסה.
פלא יועץ היה רבי משה לייב לכל מכיריו ומיודעיו. לא רק בשאלות סבוכות במסכתות נידחות ובסוגיות מורכבות, היה מפליא לעשות לכל שואליו, אלא אף במילי דעלמא השכיל נכוחה לראות את המצב לאשורו ולנתח כל נושא לשורשו. חכמת הגיונו ומחשבתו החדה הספוגים בתורה ובעבודת ה', מסייעים ומספקים עצה ותושיה. הוא היה ידוע באיזמל מחשבתו ובניתוחו הבהיר, ושכלו הזך שימש אבן בוחן לכל נושא שעלה על הפרק בין בני המשפחה, תושבי העיר ומכיריו הרבים. רבים ניאותים להתייעץ עימו ולשאול את פיו כבאורים ותומים, ואין הוא מתיימר לספק תשובות שמיימיות. הוא בסך הכל מנתח יחד עם השואל את השאלה, דן בכל הנתונים הקיימים והנה ראה זה פלא, השאלה עצמה נפתרת מאליה ובה מונחת התשובה.
לענוים יתן חן-גאון בנסתר...
בענוותנותו הוא מצניע ומשתדל להחביא את עצמו ואת שפעת יחוסו הרם והנשגב. נדיר מאד שצאצאיו ישמעוהו מתפאר ביחוסו ובמחצבת גזע קודש מחצבתם. רק לעיתים נדירות, כשיושב הוא במחיצתם של ראשי אלפי ישראל צדיקי הדור, שומעים מפיו התבטאות קלה על סבא משותף פלוני או על מוצא המשפחה המיוחסת. לעולם אין הוא מבקש לעצמו תואר או איצטלא, אינו תופס מקום כלל. מצטנע הוא בפינתו אך מראהו הולך לפניו ומסגיר מיד את סוד גדולתו, חכמת אדם תאיר פניו. משתדל ככל האפשר שלא להתבלט ולא להתהדר בתורתו, עד כי אמרו אחרי מיטתו כי היה "גאון בנסתר"...
עם היותו גאון בתורה ובנגלה, היה גם גאון בחסידות ובחסד.
גאון בחסידות - משום שהיה רבי משה לייב חסיד אמיתי שיראתו קודמת לחכמתו, וחסידותו מזוגה בדעת ותבונה, והתבטלותו בפני צדיקים וחכמים מגיעה מעמדה של הבנה ומחשבה מעמיקה, ובכך הוא מהווה אות ומופת לכל רואיו ובני משפחתו, בראותם את אביהם וסבם הגאון הישיש כשהוא נמוג ומתבטל לפני מילה של רבי.
וגאון בחסד, משום שהיה משכיל אל דל ותאב להרבות טוב לכל. עוד בשנים שבהם היה יושב בשבת תחכמוני בישיבת תורה אור, יצא מגדרו לסייע לנדכאי לב ולשבורי רוח. מספר היה גבאי צדקה בעיה"ק טבריה, שהוא משתדל לפסוח על רבי משה לייב עת הוא עוסק בהתרמת יושבי העיר לצדקה, משום שהוא לא מסוגל לראות איך רבי משה לייב יוצא מגדרו ו"מתרים" את עצמו כאילו היה אחד הנגידים והגבירים, בה בשעה שאין ידו משגת לעצמו לקנות מאומה אך למען זולתו הוא מוזיל מכספו אין קץ.
פ"ד שנים נשזרו ביריעת מסכת שנותיו של רבי משה לייב. את ילדותו ובחרותו עשה, כאמור בירושלים עיה"ק, ואת מרבית ימי חייו - מאז נישואיו ועד לפטירתו בד' שבט תשנ"ב - עבר בטבריה, ואם כשהגיע לטבריה באותם שנים עוד היתה העיר מטרופולין - אם לא בגודלה ובמספר תושביה, אזי לפחות בתורה ובחסידות שזרמו בחוצותיה, הרי שעם השנים הלך הישוב בטבריה והצטמצם עד כי דעך כמעט לגמרי. היה זה רבי משה לייב ציינוירט שהיווה מעין גשר בין דורות, בין דור דעה רם כענקים שראשו בשמים, דור של רבי הירש מיכל ורבי לייז'ה סגל, רבי מתתי' סנדברג ורבי נח וינברג, רבי מאטקע לידר ורבי משה קליערס, רבי לייב דיין ורבי מוטל סלאנימער, רבי צבי לוריא ורבי יואל אשכנזי, הם ורבים שכמותם, בניה ובוניה של טבריה של מעלה, שהעניקו חמה בקומתם ושמם נישא בסילודין. והיה רבי משה לייב בבואה זוהרת לאותם עולמות שהיו ואינם, שריד אחרון להודה והדרה של טבריה, דוגמה מופלאה לצורת חסיד בר דעה, גאון עולם שהתורה כולה נכרכה בשיפולי גלימתו, והוד חכמתו האיר וזרח מקיתונו הקטן בטבריה על פני עולם ומלואו, ושם חלקת מחוקק ספון באותו בית עלמין עתיק יומין על שפת הכנרת, בחלקת גדולי עולם תלמידי הבעש"ט הק' בוני ארץ הקודש.

תגובה 1: