יום רביעי, 20 באוקטובר 2010

גזירת "צדיקאוו" על בית טשרנוביל

גזירת "צדיקאוו"
גזירת מלכות רוסיה הרשעה על צדיקי גזע הקודש טשערנאביל
לרגל י"א חשון, יום ההילולא של אבי שושלת הקודש טשערנאביל הרה"ק רבי מנחם נחום מטשערנאביל זי"ע, בעל ה"מאור עיניים"
ולרגל י"ז חשון, יום ההילולא של הרה"ק רבי משולם זוסיא מטשערנאביל זי"ע
מאת: אברהם יעקב זילברשלג


שמונה ארזים אדירים נטע בישראל המגיד הקדוש מטשערנאביל הרה"ק רבי מרדכי מטשערנאביל זי"ע, שהאירו את העולם כולו בקדושתם ובצדקותם. שמונה חצרות מפוארות נתמשכו מאותם צדיקי עליון שהמשיכו את הדרך העילאית שהחל בה הרה"ק ה"מאור עיניים" והמשיך בה אביהם המגיד הק' מטשערנאביל.
שמונת בני המגיד מטשערנאביל היו, לפי סדר תולדתם: הרה"ק רבי אהרן מטשערנאביל, הרה"ק רבי משה מקוריסטשוב, הרה"ק רבי יעקב ישראל מטשערקאס, הרה"ק רבי מנחם נחום ממאקרוב, הרה"ק רבי אברהם המגיד מטריסק, הרה"ק רבי דוד מטאלנא, הרה"ק רבי יצחק מסקווירא, והרה"ק רבי יוחנן מרחמסטריבקה. לשמעם חרדה הארץ ומחצרותיהם וטירותם יצאו למרחקים להשפיע תורה, קדושה וחסידות. השפעתם הוכרה הרחק מתחום מושבם ובפרט כאשר היו יוצאים מדי פעם בפעם ממקומם אל ערי השדה, להרבות פעלים וחילים לקדושה. אלפים ורבבות סרו למשמעתם וחרדו לכל מוצא פיהם.
אך למותר לציין כי הדבר היה לצנינים בעיני מלכות הרשעה הרוסית אשר השתדלה מאז ומתמיד להצר את רגלי היהודים ולהציק חדשות לבקרים בגזירות מגזירות שונות. את השנאה הכבושה הקדומה הזו ניצלו היטב המשכילים שאכלו קורצא אצל השלטונות והלשינו על הצדיקים שמטרתם לחתור תחת אושיות השלטון הרוסי, בכך שהם משמשים אצל חסידיהם כמלכים בזעיר אנפין והם מהוים סכנה מוחשית ליציבות שלטונו של הצאר הרוסי.
בעצם ההתנכלות לא היה כל חידוש. מאז ומתמיד היתה מלכות הרשעה לצר ולמצוק ליהודי המדינה, והגדילה לעשות רוסיה הצארית שהמיטה על ראש אחינו בני ישראל מאות גזירות קשות, ובמיוחד התנכלה באופן שיטתי למנהיגי העם. כך ספגו את מנת המרורים גם הרה"ק המאור עיניים זי"ע ובנו המגיד הק' מטשרנוביל, שאף הם סבלו עד תום את סאת הצרות וההלשנות.
שלושים שנות גזירה
הגזירה עצמה ניחתה על ראש צדיקי בית טשערנאביל האמורים לעיל בשנת תר"כ. מני אז, ובמשך שלושים שנה, עד שנת תר"ן בערך, עמדה הגזירה במלוא תוקפה והעיבה במעט על התפתחות החצרות מגזע הקודש דטשערנאביל, עד אשר פגה וחלפה כעשן.
עיקר הגזירה על הצדיקים הללו היתה מכיון שהשפעתם העצומה על רבבות חסידיהם באה לידי ביטוי בעיקר במסעותיהם על פני גלילות רוסיה ואוקראינה, ואז גם המון חסידיהם מרעיפים על ראשם ממון רב ופדיון נפש, ואי לכך נגזר על הצדיקים לבל יסעו ממקומם על פני הארץ, ולבל יתראו יחדיו שמונת האחים הקדושים זה עם זה בהמון חוגג כדרכם, גם בעיתות שמחה, אלא באישור מיוחד מטעם הממשלה. הגזירה, "גזירת צדיקאוו", קבעה כי חייבת להיות ביקורת מתמדת מטעם נציגי השלטון על כל ארחם ושיגם של הצדיקים הללו מגזע הקודש טברסקי, והמפקד-המושל העליון של מחוז קיוב, ה"גוברנטור", כותב במכתב: "בעצם היינו צריכים לשלוח את כל הצדיקים מכל המחוז בכדי להמעיט את השפעתם על ההמונים, אך עצה זו לא מועילה, כפי שכבר הוכח בפרשת הצדיק פרידמאן מרוז'ין, שמעת אשר הוכרח לעזוב את הארץ גדלה השפעתו הרבה יותר"...
השמים והארץ יעידו בי שאני צדיק...
מסופר כי כשנגזרה הגזירה, שלחו אל בכור האחים הרה"ק רבי אהרן מטשערנאביל שר מיוחד שיחקור אותו על מעשיו, ויחד עימו הגיע מליץ ומתורגמן ואחד מפקידי העיר רמי המעלה. השר שאל את הרבי האמנם הוא כפי שמכונה "צדיקאוו", והרה"ק ענהו מיד, הן, אני צדיקאוו. בשמוע זאת השר, ציוה מיד להחתים שני עדים שהיו נוכחים בחדר על פרוטוקול המעיד כי הרבי בעצמו העיד והודה כי הוא אמנם "צדיקאוו"... אך הרה"ק נענה ואמר: "וכי אני צריך עדים שיעידו שאני צדיק, הן השמים והארץ יעידו בי שאני צדיק"! וכמובן שהמתורגמן מיהר לתרגם את הדברים החריפים לפני השר החוקר. בהמשך החקירה שאלו השר מה פשר המון הפתקאות המונחות על שולחנו, והרבי השיב כי אלו הם פתקי בקשה מחסידיו המבקשים ממנו להתפלל עבורם. מיד ציוה השר לצרור את כל ה"קויטלאך" והפתקאות במטפחת. השר גם הבחין כי בסידורו של הרה"ק מוזכרים שמות רבים בכתב יד, ושאלו לפשר הענין, והרבי השיב כי גם אלו הם שמות אנשים ובקשותיהם השונות. ביקש השר לקחת עימו גם את הסידור כמוצג חקירה, אך כשביקש לצאת מהחדר נענה הרה"ק וצעק: "וכי גם את הסידור לקח? במה איפוא אתפלל?" ניגש אליו הרבי וחטף בכח את הסידור מידו, ואותו שר נפלה עליו אימתה ופחד וביקש ממלוויו להוליכו מהר החוצה ברוב חרדתו כי לא ידע מה אירע עימו. אחר כך סיפר כי כמעט פרחה נפשו מקרבו מרוב פחד, וכי מעולם לא ראה איש מפחיד ומאויים כהרה"ק.
כאמור, הגזירה הורגשה מאד בהגיע עת דודים, כשנישאו בני ונכדי הצדיקים הק', וכידוע השתדכו הני צדיקים פעמים רבות זה בזה, וכל אימת שהיו צריכים לצאת ממקומם הוכרחו לקבל אישור הממשלה שהערימה עליהם קשיים רבים מספור. כך גם כל אימת שביקשו לעלות על ציון אביהם המגיד הק' מטשערנאביל שנטמן בכפר אנטיווקא, לא בנקל עלתה להם להגיע למחוז חפצם, שכן כל פעם שאחד מן הצדיקים יצא ממקומו נתקבצו ובאו מאות ואלפים להקביל את פניהם בחרדת קודש ובכבוד מלכים, והדבר היה לצנינים בעיני השלטון.
החתונה הגדולה במאקארוב
אחת החתונות המפורסמות עליה נשתמרו תיאורים מרתקים הקשורים לנושא מאמרנו, היא חתונת הרה"ק רבי ברוך מאיר מאזארניץ זי"ע, בן הרה"ק רבי מנחם נחום זי"ע בן הרה"ק רבי אהרן מטשערנאביל זי"ע, שהתקיימה במאקרוב בחודש מנחם-אב תרכ"ה, ובה נשא הרבי מאזארניץ את בת דודו, הרבנית בשמה חיה ע"ה, בת הרה"ק רבי יעקב יצחק ממאקרוב זי"ע.
לימים סיפר הרה"ק מאזארניץ, ה"חתן" בחתונה זו, כי לפני חתונתו נסע זקינו הרה"ק מטשערנאביל להשתטח על ציון הק' של אביו הרה"ק המגיד מטשערנאביל באנטיווקא, וככשמעו האחים הקדושים, הרה"ק רבי אברהם המגיד מטריסק, הרה"ק רבי דוד מטאלנא, הרה"ק רבי יצחק מסקווירא, והרה"ק רבי יוחנן מרחמסטריבקה, כי אחיהם הבכור נמצא באנטיווקא על קבר אביהם, מיהרו כל אחד ויצאו ממקומם כדי לצאת לקראתו ולקבל את פני קדשו. הגיעו כולם על אם הדרך והתאספו אל פונדק אחד המוני יהודים וחסידים עם האחים הקדושים, שכן כל אחד היה עז חפצו לראות בנועם ה' ולחזות בהני קדושים וצדיקים הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, שזה מכבר נמנע מהם להיפגש יחדיו. כשהגיעו כל האחים למקום שבו שהה הצדיק מטשערנאביל, התקשו לפלס להם דרך אליו שכן ההמונים גדשו את כל הדרכים והמבואות, ומשך שעה ארוכה נמנע מהם להגיע לפניו. לבסוף, כשהצליחו סוף סוף להגיע ולהתראות עימו בשמחה רבה ובהתרגשות שלא תתואר, שאלוהו האחים האם גם בעולם האמת יהיה כל כך קשה להם להגיע לפניו ולהתראות עימו, ורבי אהרן השיב להם במתק לשונו: "בעולם האמת נהיה כולנו בני איש אחד יחדיו בהיכלו של אבינו הקדוש"!
נכנסו ופסעו כל האחים הקדושים אל הבית, והמון העם שנאסף במקום צבא על כל המבואות וקול שירה אדירה נשמע בחלל "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", כשההתרגשות בוקעת רקיעים והשמחה פורצת גבולות. הרה"ק מטשערנאביל בכור האחים, ניגש אל החלון לפני המוני החסידים ונענה לפניהם בנועם אמריו: "הנה מה טוב ומה נעים הוא, שבת אחים, כאשר יושבים אחים יחדיו, מה גם אחים קדושים כאלו, או אז גם יחד, גם יחידו של עולם נמצא יחד איתם"...
בספר ילקוט שמואל מביא עדות דמטו משמו של הרה"ק רבי יצחק מסקווירא שסיפר, כי הגיע למאקרוב להשתתף בחתונה אחרי שהגיע לשם אחיו הבכור הרבי מטשערנאביל, והגיע רבי אהרן לבקר אצלו באכסנייתו אף כי היה רבי יצחק צעיר לימים הרבה מאחיו הבכור. עם היפגשם נסובה השיחה באופן טבעי על הגזירה, ורבי אהרן שאל את אחיו הצעיר רבי יצחק: "מה רוצים הרשעים מאתנו, האם הם מתקנאים בנו משום שחושבים הם אותנו לצדיקים, הרי אנו יודעים את האמת כי הננו עפר ואפר ("אז מיר זענען גארניט")? העיד אח"כ הרבי מסקווירא, כי כשאמר כך אחיו הגדול, "הרגשתי בעצמי שאמנם אין הוא מחשיב את עצמו למאומה, ונתן לי השי"ת תשובה בפי ואמרתי לאחי הק' שהנה הלא ביבנה תיקנו את ברכת "ולמלשינים" לאחר שאנשי כנסת הגדולה תיקנו כבר את כל הי"ח ברכות, ולכאורה היה עליהם לתקן ברכת ולמלשינים בסוף כל הי"ח ברכות, ומה ראו לקבוע ברכה זו קודם ברכת "על הצדיקים"? אלא שראו כבר אנשי יבנה ברוח קדשם כי בכל דור ודור יהיו מלשינים על הצדיקים ולכן קבעו את הברכה במקום זה... וראיתי שנתקבלו דברי על דעת אחי הקדוש".
מכתבי הגוברנטור מקיוב אודות הגזירה
בקובץ "בעלוץ צדיקים" שיו"ל ע"י חסידי סקווירא (עמוד נו), מובא מקבץ מעניין של מסמכים שתורגמו מרוסית, מתכריך מסמכים בנוגע לגזירת צדיקאוו שנמצאים בארכיון הממשלתי בקיוב. תחילה, מכתב מאת מושל קיוב ה"גוברנטור", אל המושל הכללי ה"גנרל-גובנרטור" האחראי על כל מחוזות קיוב פודוליה וואהלין, מתאריך 6 באוגוסט 1865 (כ"ט תמוז תרכ"ה):
..."הצדיקים [רבי] יצחק ו[רבי] אהרן טווערסקי פנו אלי בבקשה. הראשון [הרה"ק מסקווירא] לקבל רשיון ליסע לאיגנאטאווקא להשתטח על ציון אביו [הרה"ק המגיד מטשערנאביל] על משך חמישה ימים. והשני [הרה"ק מטשערנאביל] ליסע למאקארוב דרך איגנאטאווקא לרגל חתונת נכדו [רבי] ברוך מאיר שתתקיים, כפי הנודע לנו, בעיר מאקארוב ביום 10 באוגוסט. וחוץ מזה הוא מבקש רשיון לבנו [רבי] זוסיא ליסע לקיוב להתרפאות ממחלת עיניו על משך חודש אחד.
בהציגי את בקשותיהם של צדיקי טווערסקי לעיני רום כבודו הנני מתכבד להודיעו, מצידי הסכמתי לאשר הרשיון המבוקש, אבל רק באופן שיקבלו ויחתמו על ארבעה תנאים מפורשים:
1] שלא יסעו לשום מקום אחר חוץ לאותם מקומות שקיבלו עליהם תעודת מסע ורישיון מאושר על ידי הממשלה.
2] בהנסיעות ישתתפו רק הם בעצם עם משפחותיהם, ללא שום אנשים נוספים, שבדרך כלל מתלוים אליהם בהמוניהם.
3] שגם באלו המקומות שקיבלו עליהם רשות ליסע, וכן בכל הדרכים אשר הם עוברים בכדי להגיע למחוז חפצם, לא יתאספו סביבם אנשים, ולא יעשו שום התוועדות עם חסידים, ואף יתנגדו על כך בפירוש.
4] אם לא יקיימו שלושת התנאים הנ"ל, אז שוב לא יהיה להם היכולת לקבל רשיון, ולעולם לא יהיו רשאים ליסוע לחוץ מגבולם, באיזו סיבה שתהיה. וכך בדעתי שצריכים להתנהג עם כל הצדיקים המתגוררים בהפלך אשר תחת שלטוני, אם יפנו אלי בבקשה כגון דא, כמובן באופן שכבודו הרם יסכים לזה".
ביום 9 באוגוסט, ג' לחודש מנחם אב אישר הגנרל-גוברנטור את ההמלצה הנ"ל, ועל פי אישור זה נסע הרה"ק מטשערנאביל לחתונת נכדו במאקארוב. ברור שלא היתה שום אפשרות לקיים את התנאים הבלתי אפשריים שהציבו שלטונות הרשע על הצדיק, ואמנם, כך נמצא במכתב מפורט תחת הכותרת "סודי", מאת מושל קיוב ה"גוברנטור", אל המושל הכללי ה"גנרל-גובנרטור" מיום 2 בנובמבר 1865 – כ"ט תשרי תרכ"ו:
"הנני להודיע לכבודו הרם, כי הצדיקים לא קיימו התנאים שעליהם קיבלו רשיון ליסע. כך משמע מהדיווח שקיבלתי מהשוטר שנתמנה על ידי להשגיח על הטווערסקיים במשך נסיעתם".
פירוט מדוקדק ו"מאלף" של הפרת התנאים
המושל מתאר ומפרט במכתבו הארסי את פירוט העוונות של הצדיקים בהפירם את תנאיו, ומתוך הדברים הננו למדים במידה גדושה אודות המסע המאלף של צדיקים נשגבים אלו:
"הצדיקים [רבי] אהרן ו[רבי] יצחק טווערסקי הגיעו למאקארוב דרך איגנאטאווקא. הראשון [הרה"ק מטשערנאביל] ביום 25 באוגוסט [י"ט אב], והשני [הרה"ק מסקווירא] ב-26 באוגוסט [כ' אב]. השיירות שלהם היו גדולות, ומנו הרבה מאד מרכבות, שבהם נסעו משפחותיהם ומלוויהם, משרתים וחסידים וכדומה.
בעת שעברו בערים שונות על אם הדרך נתרבו השיירות. כאשר פגשו ביהודים הרבים שנקבצו ובאו לכבודם, והמוניהם ליוו את הצדיקים עד מאקארוב בכבוד גדול, בתרועות שמחה ובנשיקת אופני מרכבותיהם.
כניסת הצדיק [רבי] אהרן למאקארוב היתה פחות חגיגית משל הצדיק [רבי] יצחק.
משנודע על התקרבות מרכבת [רבי] יצחק למאקארוב, אז קבוצה גדולה של יהודים שהתאספו מכל הסביבה מיהרה לצאת לקראתו לקבל פניו, מי מהם במרכבה, מי ברכיבה על סוס, ורובם רגלי, לאורך של שמונה וויערסט. בפגשם את שיירת הצדיק יצחק, תיכף הקיפו היהודים הרוכבים את מרכבתו של הצדיק מסביב, כשומרים מסורים. אחר איחולי שלום לצדיק שהתארכה שעה ארוכה, הקרובים בהושטת ידיים, ומכל הקהל ברמיזה מרחוק, אז כל הקהל עם השיירה של הצדיק, באי סדר מופלג, נסעו לעיר מאקארוב ברעש גדול ובהמולה. בנוסף לזה התלוותה השיריה במנגינה של תזמורת בשיר וברננים עד דירתו של הצדיק ממאקארוב אחיו של הצדיק יצחק.
טרם התחלת החתונה, כבר כל החצר של "טווערסקי" והבתים הגדולים שלו, היו מלאים בהמוני יהודים שנקבצו ובאו לכבוד השמחה מקרוב ומרחוק.
ביום המחרת התחילו בחגיגת החתונה, שנמשכה לארבעה ימים רצופים. בחגיגה השתתפו מבני העיר עם האורחים יותר מאלף איש, וזהו מאותם שהיו ממש חלק מהשמחה והשתתפו בסעודה וכדומה, אבל ביחד עם אותם הבאים לאחל ברכת מזל טוב ולמסור פדיון היו יותר משלושת אלפים איש.
עבור הספקת מזון הסעודות למשתתפים בשמחה, הוכנה כמות גדולה של אוכל. 80 פוד (פוד=16 קילו!) דגים, בשר בהמה יותר מ-240 פוד, משקה יי"ש העמידו בחצר וכן בעוד מקומות ברחוב לשתיית כל בני העיר, ללא חילוק באמונות ודתות. ובכן איכרי מאקארוב כולם השתכרו שם, בדרגה כזו שלא היה שייך למצוא אף אחד בצלילות הדעת בכל העיר...
הפקידים העירוניים של המשטרה, לא די שלא יכלו לעשות סדר, אלא אף הסתתרו משם כל העת.
האיכרים בחצי שיכרותם, אף שהוזהרו שלא יהינו לקבל פני הצדיק ולהביע לו רגשי כבוד, לא צייתו, והלכו לקבל פני הצדיק ואף הביאו פת ומלח לכבוד החתן. והמענה בפיהם, שהראבין עושה להם הרבה טובות בעת מצוקתם, בין בנתינת מעות, ובין בשאר אופנים.
אומרים בבירור שהחתונה של טווערסקי עלה לו לסכום של 3000 רובל כסף, שבוודאי הובא לו בנדבת חסידיו, מה שנאסר עליהם בפירוש.
מיהודים "משכילים" כמעט שלא נראה שם בהחתונה, אדרבא, כמה מהם שהמשטרה פגשו בהם בעת ההוא, דיברו אודות טווערסקי בחימה גלויה, שעל אף שנמצאים עכשיו במצב כספי קשה, עוד הוא גוזל מאת אחיו הבורים העניים כסף לחגיגות שלו.
את חגיגת החתונה פיאר בהשתתפותו ה"פרינץ [נסיך] רומואלד געדרויץ", השר מעיר סטאוויטשטשי בפלך ראדאמלסק. לוליינים רבים ויהודים מחופשים במסווים שונים, שימחו את הקהל ברקידותיהם".
זהו אם כן תיאורו של מושל קיוב על פי הדוח המפורט של השוטר שהצטרף למסע כדי לרגל אחד הצדיקים. ברור שהדברים הללו פעלו את פעולתם אצל שלטונות המדינה, ומספר ימים אחר כך, ביום י"ב חשון תרכ"ו 15 בנובמבר 1865, החליט הגנרל גוברנטור לאסור על צדיקי בית טווערסקי מכל וכל כל יציאה מביתם לנסיעה כל שהיא, ומני אז במשך כ"ה שנים עמדה הגזירה במלוא עוזה כנגד צדיקי בית טשערנאביל.
סופו של עריץ רשע
סיפר כ"ק האדמו"ר מרחמסטריבקה בארא-פארק שליט"א, כי כשנערכה שמחת נישואי הרה"ק רבי מרדכי יוסף מזלאטאפול זי"ע, בן הרה"ק רבי דוד מזלאטאפול בן הרה"ק רבי יוחנן מרחמסטריבקה זי"ע, שנשא לאשה את בתו של הרה"ק רבי אברהם יהושע השל מסקווירא זי"ע בנו בכורו של הרה"ק רבי יצחק מסקווירא זי"ע, החתונה נערכה בתקופת הגזירה בעיר סקווירא מקום מגורי הכלה, ואף כי כל בני המשפחה קיבלו אישור נסיעה לחתונה, אך לסב החתן, הרה"ק מרחמסטריבקה סירבו השלטונות לאשר את נסיעתו, שכן טענו שמשתדכים טווערסקי עם טווערסקי והדבר נראה חשוד בעיניהם. הרה"ק מרחמסטריבקה הצטער מאד על כך כי עז היה חפצו להיפגש עם אחיו הרה"ק מסקווירא עימו היה ביחסי ידידות מופלאים. הדבר חרה עד מאד גם לרבנית הצדקנית אשת חבר, ונכנסה לפני בעלה הצדיק בקול בוכים היתכן שלא נותנים לו לנסוע לחתונה, נענה הרה"ק מרחמסטריבקה על אודות השר הרשע הממונה שסירב לאשר את נסיעתו: "ער וועט נישט דערלעבען די חתונה" (הוא לא יחיה עד אחרי החתונה) וכך אמנם אירע, שבאותם ימים רכב השר על סוסו בטיול, ולפתע פתאום תוך כדי רכיבה אחז את הסוס רוח שגעון ובהלה, והוא נעמד על רגליו האחוריות והשליך את רוכבו אחור, ולא זז משם עד שרמסו בפרסותיו ואותו רשע קיפד את חייו על אתר.
וכי יש צדיקים שאינם טווערסקי ?...
וסיפר הרה"ק ממונסטריץ זצ"ל, נכד הרה"ק רבי גדליה מליניץ בעל ה"תשואות חן", כי פעם נסע לבקר בעיירות שונות בהם התגוררו חסידיו, כפי שהיה מקובל באותם ימים. מכיון שהגזירה כנגד צדיקי בית טווערסקי עוד עמדה בתוקפה, עצרו את הרה"ק הנ"ל בתואנה זו, והוא טען לחפותו כי אין הגזירה מכוונת נגדו שכן אין הוא מזרע צדיקי טווערסקי. התפלא על כך שר העיר ואמר: "מה, וכי יש צדיקים שאינם טווערסקי"?
הגזירה שכאמור הקיפה את כל שמונת צדיקי גזע הקודש דטשערנאביל העיבה על התנהלות חצרות הצדיקים ואף גרמה לפטירתו של הרה"ק רבי מרדכי, בן הרה"ק מטאלנא שחלה במחלה קשה והשלטונות סירבו לאשר לו במועד לנסוע לצרכי ריפוי אל האי קרים. הרה"ק מטאלנא גמר אומר לעזוב את ארץ הרשעה ומשנערכה בחורף תרל"ט שמחת נישואי נכדו, בן חתנו הרה"ק רבי נחום (בנו של אחיו המגיד הק' מטריסק), בבוהוש שברומניה, נסע הרה"ק מטאלנא לרומניה אף כי ידע שהשלטונות לא יאפשרו לו לשוב לרוסיה. מספר שבועות אחרי שמחת החתונה, התיישב הרבי מטאלנא בבראדי שבגליציה ובה הקים את חצרו בפאר ובהדר.
נסיים את היריעה בסיפור ששמענו מפי הרה"צ רבי יעקב מרדכי טווערסקי שליט"א, בן כ"ק אדמו"ר מטשערנאביל זצ"ל, בשם אביו, שפעם היתה מסירה על המגיד הק' מטשערנאביל על כי נוהג הוא את נשיאותו ברמה והוא מורד במלכות. מיד שלחו אחריו וזימנוהו לחקירה במשטרת המחוז, והמגיד הק' הלך לשם יחד עם בנו הרה"ק רבי יצחק מסקווירא. כאשר שאלו את המגיד בחקירה אודות המלוכה, נענה המגיד ואמר הקב"ה הוא מלך מלכי המלכים ואין עוד מלך מלבדו. הצטער על כך הרה"ק מסקווירא שכן תשובת אביו עוד עשויה לחזק את חוזק המסירה נגדו, וכשיצאו משם שאל את אביו לפשר הדבר, והשיב לו המגיד הק': "אני יכול לדבר מה שאני צריך לדבר, והוא שומע את מה שהוא צריך לשמוע"... וראה זה פלא, כעבור זמן קצר קיבל אישור בכתב כי הוסר מעליו החשד והוא זכאי.

תשואות חן להרה"צ בנש"ק מוה"ר רבי יעקב מרדכי טווערסקי שליט"א, בן כ"ק אדמו"ר מטשערנאביל זצ"ל, על טוב ליבו ועינו הטובה שנהג בנו בפותחו לפנינו גנזי אוצרותיו במידה טובה מרובה, ותודות מאליפות גם למכובדי הנעלה הרה"צ בנש"ק רבי מרדכי טווערסקי שליט"א חדב"נ כ"ק אדמו"ר מטשערנאביל שליט"א.

יום חמישי, 7 באוקטובר 2010

מאמר היסטורי - בהתגעש עולם, יום פרוץ מלחמת העולם השניה

בהתגעש עולם

71 שנה ליום פרוץ מלחמת העולם השניה

מאת: אברהם יעקב זילברשלג


י"ז אלול תרצ"ט – פולין (1 בספטמבר 1939) יום שישי, עש"ק פרשת כי תבא...
אוירה כבדה של מלחמה באופק היתה תלויה מעל שמיה של פולין זה זמן רב. זה מספר שנים שמכיוון הגבול עם גרמניה נשמע קול צחצוח ושקשוק חרבות, והצורר הגרמני נושא את ראשו בדברי בלע וגידופים. גרמניה כבר החלה לספח מחוזות וארצות, אוסטריה נפלה שדודה לפניה, צ'כוסלובקיה הקריבה למולך את חבל הסודטים וריח חריף של אבק שריפה עמד באויר. יהודי אירופה כבר היו מבוהלים כהוגן, גזירות אנטישמיות ליוו את חיי היום יום בפולין, הונגריה ורומניה, ותחושה ברורה של עננים קודרים באופק היתה תלויה ממעל בבירור רב.
יהודי אירופה בכלל, ויהודי פולין בפרט, ניסו להתגבר ולהתנחם וקיוו לטוב. על אף התחושה הברורה וריח המלחמה עדיין ציפו כולם לניסים אך בי"ז באלול תרצ"ט התנפצו כל התקוות לאלפי רסיסים על קרקע המציאות המרה.
כוחות גרמניים שטפו בסערה את הגבול הפולני ודהרו אל תוך הארץ, ושמיה של פולין התקדרו בגלים של מטוסים גרמניים שהמטירו אש תופת על כל ערי פולין. החיים הפכו בבת אחת לגיהנום. השקט והשלווה המדומים הופרו בבת אחת ביללות עולות ויורדות של צפירות האזעקה, ורחובות הערים הפכו לבליל של אש ועשן, חורבות ובהלת מנוסה.
כולם נפוצו לכל עבר. יושבי הערים ניסו להימלט אל הכפרים, הכפריים ויושבי הערים הקטנות הסתערו לכיוון עיר הבירה מתוך תקווה כי שם ייטיבו להגן עליהם, ונחילי האדם שמילאו את הדרכים היו לטרף קל למטוסים הגרמניים שקצרו ללא רחם בהמוני הפליטים בכבישים.
אנדרלמוסיה מוחלטת השתלטה על פולין שנפלה כפרי בשל לשליטה גרמנית תוך שבועות ספורים, כמעט ללא קרב של ממש. באויר וביבשה שלטו כוחות הרשע הגרמניים ללא עוררין, והצבא הפולני המהולל התרסק כאילו היה עשוי נייר.

זו תמצית תחילתה של המלחמה הנוראה מכל, שהחריבה את אירופה והביאה לחורבן מוחלט של החיים היהודיים הפועמים והתוססים. 6 מיליון יהודים הי"ד עלו על המוקד בתקופת השואה האיומה במשך שנות המלחמה העקובה מדם. לקרבנות ולבני משפחותיהם היה יום זה היום הראשון במסכת ארוכה של סבל אין סופי. במאמר הבא לא נתאר את הסוף הנורא, ולא נתמקד בתוצאות האיומות של אותה מלחמת דמים כבדה. המאמר יעסוק בראשית ימי המלחמה, וננסה לתאר את אותם ימים נוראים במספר מוקדים, סביב ראשי אלפי ישראל, מנהיגי העם צדיקי הדור, במקומות בהם שהו בדיוק באותו יום מר ונמהר, וראשית צעדיהם בתחילת המלחמה ובדרך הארוכה בת חמש השנים של המלחמה.
אין המאמר מתיימר להיות מקיף ומלא, ולא מדובר במחקר מדעי. יש כאן נסיון צנוע ונקודתי להפנות מבט שונה מן הרגיל לאירועים הנוראים שותתי הדם ומעוררי החלחלה, בעזרת כיוון אלומת האור לפינה לא ידועה של פיסת היסטוריה חשובה.

הכרוז המרטיט של רבי שמעולי מז'עליחוב-משגיח יח"ל
כתשעה חדשים לפני פרוץ המלחמה הנוראה, סערה פולין סביב כרוז מרטיט ומרעיד שפירסם בפולין הגה"ק רבי שמעון מז'עליחוב, המשגיח של ישיבת חכמי לובלין, הידוע בכינויו הפשוט: "רבי שמעולי". הוא היה ידוע כאיש קדוש ונורא, שהליכותיו אש להבה וסביבותיו קדושה וטהרה. בסערת ליבו, פירסם בי"ט כסלו תרצ"ט כרוז תחת הכותרת "קול קורא שובה ישראל", ובו הוא מתנבא בחריפות ובבהירות אודות הסכנה האורבת בפתח, וקורא לעם לשוב בתשובה ולהיטהר.
בכרוז התריע רבי שמועלי אודות נגע ה"קולטור" והתרבות האירופאית אשר פשתה כמספחת בעם ישראל, ובעטיה של עזיבת חוקי התורה "נתך עלינו כיום הזה, ורבים אומרים למה אתה ה' תעמוד מרחוק ואין אתה בקרבי, ולמה מצאוני הרעותה אלה מאויבינו, הלא אנחנו עושים צדקה וחסד בארץ, ושובתים בשבת קדשך, והריני חרד ואפילו חסיד וכדומה... ואין איש שם על לב לעורר אותנו לרפאות שורש מכותינו"... והוא מסיים את הקול קורא היורד חדרי בטן: "התרה ה' בנו כן ששני דרכים לפניך עם ישראל לגלות מלכותו. אם בדרך הרצוי לפני ה' המבואר בכל התורה, אשר המרכז הוא להבדיל מדרכי העמים והבל תענוגם וחכמתם, וכל המרוחק מהם ביותר מקורב להש"י ביותר. ובאם לא, בהכרח לגלות מלכותו ית' לעד ע"י היסורים הקשים המפורשים היטב בשירת האזינו עד יבוא העת כי אשא אל שמים ידי וגו' עד ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו בב"א". את קריאתו חתם ברמז ובראשי תיבות של שמו "חוצב להבות א"ש", והוא מסיים באמירה כי "מי שיש לו איזה סתירה על מאמרי זה יפנה אלי ואשיב לו ביחוד"...
הדברים עשו בשעתם רושם נרחב ועמדו על ראש סדר היום של היהדות החרדית משך תקופה ממושכת.
כשפרצה המלחמה במלוא עוזה, שהה המשגיח רבי שמעולי בקראקא, וסביבו התלקטו תלמידיו הנאמנים. ישיבת חכמי לובלין עצמה, בלובלין, נסגרה על מסגר ובריח בשבועות הראשונים לכיבוש, ותלמידיה התפזרו לבתיהם. קרוב לשלוש שנים היה רבי שמעולי סגור ומסוגר בגיטו קראקא, ונסיונותיו של תלמידיו הנאמנים להוציא משם עלו בתוהו. שתיקה סמיכה ירדה עליו ומאז פרוץ המלחמה היה ממעט בדיבור, היה יושב רוב היום עטוף בטלית ועטור בתפילין ועוסק במילי דשמיא, ורק מתי מעט שמעו מפיו שיעורים בהלכה ובחסידות, עד שנתפס ועלה על המוקד במחנה ההשמדה, בסוף שנת תש"ג, כשהוא מסרב לנסיונות להצילו והוא מעדיף ללכת יחד עם כל שאר אחיו היהודים אל המזבח, ה' יקום דמו.

גור, פרברי ווארשא בירת פולין
באותה נקודה קטנה על מפת פולין, העיירה הקטנה הסמוכה לווארשא, התגורר ראש גולת אריאל כ"ק האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל. מיד עם פרוץ המלחמה, ציוה הרבי מגור על כל בני ביתו ומקורביו לעזוב את העיירה הקטנה ולעבור מיד לעיר הבירה. לא רק משום שסברו כי ווארשא תחזיק מעמד יותר זמן מול הגרמנים לאור חשיבותה, אלא, בעיקר, כדי להיבלע בין מאות אלפי היהודים שם. היה ברור כי שמו של הרבי מגור מופיע בראש הרשימה של הגרמנים כיעד מבוקש בהיותו מוכר כמנהיגה של היהדות החרדית בפולין, ובעיירה קטנה כגורא-קלאווריא, לא היה סיכוי להסתתר כראוי, מה שאין כן בווארשא הגדולה.
משכך, מיד עם הישמע האות בפתיחת המלחמה, בימים הראשונים עוד טרם כניסת הגרמנים, כבר עברו הרבי ובני משפחתו לווארשא. בעיר זו התגוררו רבים מבני המשפחה וביניהם בנו הרה"ק ה"בית ישראל" זצ"ל, שהשקיעו מכאן ואילך את כל אונם ומרצם ברבי הנערץ ובהסתרתו הרחק מעין רואים.
שבוע ימים בלבד מאז פרוץ המלחמה כבשו כוחות קרקעיים גרמניים את גור, והללו חיפשו מיד את הרבי המפורסם, ומה גדלה אכזבתם כשהתברר כי הרבי כבר עזב מזמן את ביתו ובית מדרשו.
האמרי אמת השתקע לימים ספורים בדירת מסתור בווארשא שספגה באותם ימים הפצצות כבדות מן האויר, שכן רשמית, טרם נכנעה לפני הכובש הגרמני. יום אחר יום ולילה אחר לילה זרעו המטוסים הגרמניים הרס וחורבן, ורבבות נפגעו מן הפצצות. בי"ג תשרי ת"ש, בעודו שוהה בדירת המסתור הזמנית, נפלה פצצה בסמוך למקום הימצאו של הרבי. חתנו, הרה"ק רבי יצחק מאיר אלטר - בן אחיו הרה"ק רבי משה בצלאל הי"ד, נהרג במקום מול עיני הרבי. גם משמשו הנאמן והמסור, הרה"ח ר' בונם לאבל, נהרג אף הוא על אתר. מעצמת רעש הפצצה לקה הרבי באוזנו, ומני אז ועד סוף ימיו סבל קשות והתייסר בשמיעתו. עצם נס הצלתו של הרבי מן הפצצה הינה מפלאי ההשגחה העליונה שכן כפסע היה בינו לבין ההרוגים מן הפצצה. היתה זו מכה אנושה וכואבת לבית גור, והרבי נשא את כאבו בדומיה. הוא נפנה מן האבל הפרטי והחל בהכנות לקראת חג הסוכות, אך למחרת היום, בערב חג הסוכות ת"ש, נכנסו הגרמנים לעיר והשלימו את כיבושה. ווארשא נפלה לפניהם סופית.
אנושה וכואבת היתה נפילתה של ווארשא לפני הרשעים. הם השליטו טירור ורצח על כל צעד ושעל, וחייו של כל יהודי היו תלויים לו מנגד. כאמור, היו צעדיהם הראשונים להתעלל ביהודים, וראש לכל חיפשו הם את מנהיגי העדה ואת ראשי העם. בראש רשימת המבוקשים התנוסס שמו של הרבי מגור. היה ברור כי הרשעים הארורים מחפשים אחריו, ואף לא ניסו להסתיר זאת, והמקורבים ובני המשפחה השקיעו מאמצים כבירים להסתיר את מיקומו של הרבי. כל מספר ימים החליפו דירת מסתור, וזולת מתי מספר בני משפחה ומקורבים, אסור היה לאיש כמעט לדעת על מחבואו של הרבי. אף אלו שנאלצו בצוק העיתים ובתוקף תפקידם להגיע אל מעונו הארעי של הרבי, הוחתמו על כתב סודיות מיוחד בו התחייבו לנצור בסוד כמוס את מחבואו של הרבי. רק בניו ואחיו של הרבי ומספר מצומצם ביותר של חסידים נאמנים שהו באותם ימים הרי גורל במחיצתו והשלימו את המנין בביתו.
באמצע התפילה ביום השני של חג הסוכות התפרצו הקלגסים הגרמניים לבית והוציאו בכח ובגסות את כל הנוכחים לעבודת פרך ברחוב ולפינוי המפולות והאבנים שנערמו כתוצאה מההפצצות. שוב חזר ונשנה הפלא איך לא שמו לב להימצאותו של הרבי הישיש בבית.
משך כל חדשי החורף הועבר הרבי מגור מדירת מסתור אחת לשניה בסודי סודות, עד שצדיק מצרה נחלץ בערב ראש חודש ניסן ת"ש, כשבניסי ניסים הצליחו לחלץ את הרבי מגור יחד עם חלק גדול מבני משפחתו מפולין, דרך אוסטריה לאיטליה, ומנמל טריאסטי הפליגה הספינה "מרקו פולו" ובה שכן קדוש ישראל יחד עם בני משפחתו שניצלו מגיא ההריגה והגיעו בשלום לארה"ק.

הרה"ק רבי משה בצלאל אלתר זצ"ל הי"ד
יחד עם הרבי מגור שהה כל אותו זמן גם אחיו הרה"ק רבי משה בצלאל אלתר זצ"ל שהצטרף לאחיו בכל מסעותיו ונדודיו. כשעזב הרבי את ווארשא, היה ברור כי יתר בני המשפחה, ובהם רמ"ב יצטרפו אליהם כעבור מספר ימים, אולם התכנית לא צלחה ורמ"ב נותר בווארשא הנצורה, אין יוצא ואין בא, ויחד עם הרבבות והמיליונים עלה רמ"ב על המוקד, ה' יקום דמו.
גם בנו הגדול של ה"אמרי אמת", הרה"ק רבי מאיר אלתר זצ"ל אמור היה להצטרף אל הקבוצה השניה שהיתה צריכה לעזוב את ווארשא כעבור מספר ימים, אך כבר נגזרה גזירה והגרמנים עיכבוהו מלצאת והוא נלכד בשחיתותם. באחד הימים עוד כששהה האמרי אמת בווארשא, התפרצו לבית הרבי קבוצת אנשי גיסטאפו ודרשו שהרבי יבוא לחקירה במשרדיהם. רבי מאיר החליט ללכת לשם במקום אביו אף כי ידע כי הדבר כרוך במסירות נפש של ממש. הרבי ציוהו לומר לחוקרים שאביו זקן, חולה וחלש, שבור ורצוץ, ואם ישאלו מה מעשיו יאמר שהיה מורה של יהודים מסכנים בעיירה גורא קאלוואריא. בנס הצליח לצאת חי מחקירה זו בלי לגלות את כתובת המחבוא של הרבי.

הרה"ק רבי נחמיה אלתר זצ"ל הי"ד
הרה"ק רבי נחמיה אלתר זצ"ל, אחיו הצעיר של האמרי אמת, שהה ביום פרוץ המלחמה בעיירת המרפא והנופש ווישניובה-גורא הנמצאת ליד לודז'. יחד עם גדודי יהודים נמלט רבי נחמיה מחמת המציק אל פנים המדינה, הרחק מן הגבול, בנסיון לברוח מן הגרמנים שהתקדמו וזרעו הרג והרס. רבי נחמיה צעד רגלית בדרכים המלאות אדם אף כי מעטים היו הסיכויים להספיק לברוח למרחקים בצורה כזו. המחזות היו קשים מנשוא ומצב הרוח של היהודים היה בכי רע. צדי הדרכים היו זרועים גופות ופצועים שהרעידו כל לב והמטוסים הגרמניים המשיכו להנמיך טוס ולזרוע הרג. למרות זאת המו הכבישים נחלי אדם שנמלטו אל אשר תישאם הרוח. בתוך כל ההמולה והבהלה צעד לו רבי נחמיה בנחישות ובשלווה, וההולכים בסמוך אליו אף שומעים ניגון חרישי העולה מבין שפתותיו.
משהגיעו הצועדים אל מבואות העיירה לויביץ', הסמוכה כבר לווארשא, נעצרו לפתע בדמי הליל על ידי פלוגת חיילים גרמנים שעצרו את הצועדים בצעקה: "האלט (עצור), ידיים למעלה"! כאילו נחיל האדם העייף והיגע מסכן את החיילים החסונים. הללו התחילו לעבור בין האנשים, עצרו כל יהודי והחלו להתעלל בו, כשהם גוזזים את שערות זקנו ופיאותיו באכזריות שאין כמותה, תוך תלישת חלקי בשר ועור יחד עם השערות. אחד הרשעים התקרב אל רבי נחמיה והניף את סכינו אל מול הדיקנא קדישא שלו, ומפי רבי נחמיה נשמעה אנחה עמוקה: "אוי ווי". האנחה שיצאה מליבו הטהור של רבי נחמיה פילחה אף את לב האבן של הנאצי והלה נסוג אחור ברתיעה, ואף יתר החיילים נסוגו, עד שהקצין הממונה עליהם פקד: "עיזבו את הזקן, שיסתלקו להם"... כך ניצל זקנו של רבי נחמיה מסכיניהם הטמאות ונפשו היתה לו לשלל.
הצועדים עצרו על אם הדרך והבינו כי הדרך לא מוליכה למחוז מבטחים. הוברר כי הסביבה כולה נפלה כבר בידי הגרמנים ורבי נחמיה החליט לשוב על עקבותיו לכיוון לודז'. הוא עבר יחד עם יהודי העיר לגיטו, בה סבל יחד עימם בדומיה, עד אשר הועבר תמורת שוחד וקשרים לגיטו ווארשא.
סופר כי פעם השיגו לו בגיטו ווארשא בצל, ורבי נחמיה שמח עליו כמוצא שלל רב, שכן הבצל שימש כסעודת שבת שלימה: חתיכה אחת כנגד חלות, השניה במקום דגים, השלישית במקום בשר וחמין... רבי נחמיה נשא את ידיו למרומים וקרא ברגש: "רבונו של עולם, אם הגענו לכדי ימים כאלו שלבצל עלוב יש מעמד כה חשוב, שמא כבר הגיע הזמן גם שליהודי תהיה חשיבות כל שהיא"....
זכה רבי נחמיה להיקבר בקבר ישראל בבית החיים הגדול והעתיק של ווארשא, לאחר שנפטר ממחלה קשה שתקפתו בגיטו מבלי יכולת להירפא בחוסר כל. כשעתיים לפני צאת נשמתו נאספו סביבו בני המשפחה, חסידים ומקורבים ורבי נחמיה ציוה לשתות לחיים, איחל לנוכחים "לחיים טובים ולשלום", סידר את כיפתו, את זקנו ואת פיאותיו, והשיב נשמתו הטהורה ליוצרו בסילודין.
גם אח נוסף של ה"אמרי אמת", הרה"ק רבי מנדלי מפביאניץ זצ"ל, נותר בעיר הנצורה ועלה על המוקד הי"ד.

הרה"ק בעל ה"בית ישראל" מגור זצ"ל
כאמור לעיל, התגורר הרה"ק ה"בית ישראל" בווארשא עוד לפני המלחמה. היתה זו הצלה פורתא לאותו מועד שכן הימצאותו של ה"בית ישראל" בווארשא סייעה עד מאד בהתארגנות אביו ה"אמרי אמת, עם הגיעו לעיר. ידו של הבן לא זזה מתוך ידו של אביו כל אותם ימים, ורבות פעל אז למען בית אביו ולמען כל נדכא ואומלל.
ה"בית ישראל" הצטרף למסעו של אביו הרבי כאשר בנו חביבו היחיד הב' לייבל היה אמור להצטרף בקבוצה השניה, ואף הוא נותר לכוד בעיר הנצורה מבלי יכולת לצאת. בתוך כאבו העצום של ה"בית ישראל" על אבדן עם ה', נשא הרבי בדומיה ובכאב את אובדן בנו יחידו האהוב שעלה על המוקד.

הרה"ק בעל ה"לב שמחה" מגור זצ"ל
הרה"ק ה"לב שמחה" התגורר כבר בארה"ק לפני המלחמה, אך הוא יצא מהכא להתם, בעיקר, על מנת להביא לארה"ק את אביו ה"אמרי אמת", כשהוא מבטיח שלמרות העיכובים הרבים יעשה ככל אשר לאל ידו להוציא אל הפועל את העלאת הרבי לארה"ק. בהגיעו לפולין השתכנו בני המשפחה של ה"לב שמחה" בלודז', ליד בית סבם הרה"ק רבי נחמיה. ביום שפרצה המלחמה שהה ה"לב שמחה" עם המשפחה בלודז'. על פי הלך הרוח בין יהודי העיר, נשקפה עיקר הסכנה לגברים הבוגרים, שכן כולם היו משוכנעים כי הגרמנים ה"מנומסים" והמתורבתים לא יהינו לגעת בנשים ובילדים, ולכן עיקר הסכנה, כך סברו, היא לגברים שייתפסו לעבודות כפיה. משכך רוב הבורחים היו גברים בודדים, ומעטים היו הבורחים עם בני משפחותיהם. לא כך סבר ה"לב שמחה". הוא טען כי הגרמנים לא יחונו איש, זקן ועולל, גבר ואשה. אי לכך, נטל עימו את בני ביתו, החזיק בזרועו האחת את בנו הקטן בן ארבעת החדשים  - הוא כ"ק האדמו"ר מגור שליט"א, ובידו השניה את בתו בת השנתיים, וכשהם על זרועותיו יצא לדרך הארוכה ברגליו, במרוצה מהירה. שנים רבות אחר כך סיפר כי הגיע עד כדי אפיסת כוחות ממש מהריצה המאומצת עם ילדיו על הידיים, אך מגודל הפחד לא ההין לעצור ולנוח.
יחד עם המוני הבורחים סבורים היו כולם כי עיר הבירה ווארשא תחזיק מעמד מול הגרמנים, ולכן מלאו הדרכים בפליטים שנהרו בכיוון הבירה הפולנית. עשרים קילומטרים בערך הספיקו לברוח מלודז', אך בהגיעם לסביבת העיר בז'יז'ין, הפכה הבריחה לבלתי אפשרית בעליל. מטוסי הקרב הגרמניים לא פסקו להפציץ את האזרחים האומללים, והדרכים מלאו בגוויות רבות מספור. במקום להימלט היו הנמלטים עסוקים בהסתתרות ממטוסי הגרמנים בשדות וביערות. ה"לב שמחה" החליט לסוב על עקבותיו ולחזור ללודז, שכן בינתיים הלכו ההפצצות והתמקדו בווארשא ובסביבתה שטרם נכבשו סופית. במאמץ רב חזרו ללודז', אך ה"לב שמחה" ידע כי עליו להגיע בהקדם לווארשא, להימצא על יד אביו ה"אמרי אמת", וכעבור כשלושה חדשים הצליח להצטרף לבית אביו בווארשא.
זכות עמדה לו ל"לב שמחה" להיות הגורם המניע והמדרבן בהוצאת ה"אמרי אמת" מגיא ההריגה, ולמרות ההיסוסים והחששות, לא נח לרגע ולא פסק ממאמציו. אירע פעם שכשחש כי אביו הצדיק מהסס מעט אם לצאת לדרך המסוכנת או לאו, נכנס ה"לב שמחה" לפני אביו והודיע כי בא להיפרד שכן הוא יוצא לארץ ישראל. הרבי תמה על בנו שסבור להשאיר את אביו הזקן ולנסוע בלעדיו, אך ה"לב שמחה" נענה: "וכי מה יכול אני לעשות? הלא אחריות כבדה רובצת עלי שכן עמדי כאן נמצאים ילדי הרכים והצעירים, ואין אני יכול להשאירם כאן יותר"! שמע את הדברים הרבי והחליט מיד כי הוא מצטרף לנסיעה לארץ ישראל, ובאותו מעמד ניתנה הסכמתו הסופית לעזיבת ווארשא המדממת. "בזכותכם" - היה ה"לב שמחה" חוזר ואומר לצאצאיו - "ניצלנו כולנו, אבי הקדוש וכל בני המשפחה, מעמק הבכא בפולין הדוויה"...
כך ניצלו ועלו לארץ ישראל שלוש דורות של צדיקי בית גור, להחיות להם עם רב ולהקים שם ושארית לעם ישראל.

בעלז, במחוז לבוב - פולין
הדרכים היו עמוסות חסידים. לא רק המוני פליטים של המלחמה שמילאו כל נתיב בריחה בדרכי פולין המדממות, אלא אף גדודים של חסידים ואנשי מעשה שזנחו מאחוריהם את סערת המלחמה ונהרו לעשות את הימים הנוראים בחצר הקודש בעלזא, כימים ימימה, וכאלה שביקשו להימצא בסערת הימים ליד הצדיק הגדול והקדוש, עיניהם וליבם של ישראל.
באחד הימים הראשונים של המלחמה שהתנהלה הרחק מאיזור העיירה בעלז, נפלה פצצה בקירבת מקום לחצר הקודש. כל היושבים והחסידים התמלאו חרדה עמוקה, והיו שביקשו לשאול את פי הרבי אם אין זה מן הנכון להימלט אל תוך המדינה פנימה ולכיוון האיזור הרוסי. הרבי השיב שאין הוא יכול לצאת לדרך בשל הימים הנוראים הממשמשים ובאים, אך לכך ניאות שיכינו לפני ביתו עגלה ושני סוסים שיהיו מוכנים ליום פקודה.
לאחר יום הכיפורים ת"ש, הופיע סיור רכוב גרמני בעיירה בעלזא, וחייליו הודיעו שלמחרת היום הם ייכנסו לעיר בצורה מסודרת ויטלו לידיהם את מושכות השלטון. רבים הגיעו בבהלה אל ביתו של הרבי שעמד אז באמצע התפילה, והרבי רמז כי אין בדעתו להפסיק את התפילה בשל כך. התנהגות זו של הרבי הרגיעה את ההיסטריה הכללית שהתעוררה ואמנם, התברר כי החיילים הגרמניים נפלו בידיהם של שרידי הצבא הפולני במבואות העיר וחוסלו. העיר ידעה עוד מספר ימים של שקט, שלפני הסערה...
עבודת הקודש של הצדיק נמשכה כסדרה. אתו ובאו ימי חג הסוכות ת"ש, וכוחות הצבא הרוסי שכבשו את העיר ורבים מהם היו יהודים, הסבירו פנים ליהודי בעלז. בעיצומו של חג הסוכות נודע על ההסכם הידוע לשמצה, הסכם ריבנטרופ מולוטוב, במסגרתו חילקו ביניהם הרוסים והגרמנים את פולין, כשכל מה שממזרח לנהג הבוג יועבר לרוסים, ואילו כל הערים והעיירות שממערב ל"בוג", וביניהם גם בעלזא, תימסר לגרמנים.
הרוסים עזבו את בעלזא בחטף וכהרף עין, בדיוק על פי ההסכם. עננה כבדה רבצה על הכל וכולם ידעו כי זו שאלה של זמן עד שהגרמנים, שתכניותיהם היו ידועות מראש, ייכנסו ויתחילו במלאכתם. לזאת עוד נוספה ההודעה שנמסרה מפי מנהל תחנת הרכבת העירונית כי הערב, בליל שמיני עצרת, תצא הרכבת האחרונה מבעלזא...
הצדיק הנשגב התפלל ערבית של חג, ערך את ההקפות כסדרם, ולאחריהם נכנס לביתו ועשה קידוש בבהילות, שכן כבר לא היה סיפק לערוך שולחן לכבוד החג. הרבי נענה ואמר "הבה ונלבש בגדי גלות", ויצא מביתו כשהוא נפרד בערגה ובחרדת קודש מן הבית הגדול והקדוש, ומכריז: "אנו הולכים לגלות"!
בעיצומו של ליל שמיני עצרת עלו הרבי והחסידים על הרכבת ונסעו בה עד לסקאהל הסמוכה. הרבי ערך את שולחנו לכבוד החג בקרון הרכבת, כשמאומה לא מבדיל בין עריכת השולחן הזו בקרון הרכבת המתגלגל בחשכת הליל לבין עריכת השולחן ב"גרויסע שטוב". נתמזל מזלה של סקאהל ששכנה מעברו המזרחי של ה"בוג", ומשכך נפלה בחלקם של הרוסים. ולא שכאן "ליקקו" היהודים דבש, אך לעומת מה שציפה ליהודים במחוזות הכיבוש הגרמניים, הרי שכאן היה המצב שפיר למדי.
חמישה חדשים ישב הרבי מבעלזא בסקאהל, עד שהצקות הרוסים וגזירותיהם אילצוהו שוב ליטול את מקל הנדודים הנצחי, בעוברו לפרימשלאן, אולם גם שם לא שקט מצבו. בסיון תש"א הפרו הגרמנים את בריתם עם הרוסים, וכבשו מידיהם את חבלי ארץ פולין וגליציה, ובכ"ט סיון תש"א כבשו את פרימישלאן. הגרמנים חיפשו בקדחתנות אחר הרבי המופלא ה"וונדער ראבינער" מבעלז, תפסו את בנו של הרבי הרה"ק רבי משה זצ"ל, והשליכוהו אל בית הכנסת הבוער שהועלה באש יחד עם עוד ארבעים יהודים, הי"ד.
"ברוך השם, א חסד פון בורא, איך האב אויך צו שטייער געגעבן א קרבן" - היתה תגובתו היחידה של הרה"ק מבעלזא כשנודעה לו בשורת האיוב על מות הקדושים של בנו יחידו האהוב, ומאז והלאה לא שמעו מפיו מילה בענין, ואף את יום היארצייט לא שמר למרות שהדבר היה ידוע, בבחינת "וידום אהרן".
כאן החלה מסכת מופלאה של הצלה וניסי ניסים, כשהרבי הובל בדרך חתחתים גולה אחר גולה עד אשר ניצל מתוך ההפיכה.

"עקידת יצחק"
העיירה אלכסנדר נמצאת לא הרחק מלודז', המטרופולין הגדול. בימים כתיקונם היה המקום תל תלפיות להמוני בית ישראל שגדשו את מבואות העיירה ונהרו בהמוניהם להתבסם בזיו קדושת הרה"ק מאלכסנדר, מראשי אלפי ישראל וממנהיגי יהדות פולין. רבבות חסידים זרמו לאלכסנדר, ודמות קדשו של הצדיק נתנה את אותותיה בכל רחבי פולין.
בי"ז אלול, עם פרוץ סערת המלחמה, שהה הרבי הקדוש רבי יצחק מנחם זצ"ל בעיירת הנופש ראפקה שעל יד קראקא. יחד עימו שהו בנו, אחיו, בני המשפחה, משמשים ומקורבים וחסידים מן הסביבה הקרובה. אחת התמונות המפורסמות והידועות, המעבירות צמרמורת בגוו, הינה התמונה בה נראה הרבי יושב על ספסל בעיירת המרפא, כשעל פניו רובצת עננה כבדה של דאגה וחשש. התמונה המפורסמת צולמה באותו יום י"ז אלול תרצ"ט!
כשהתפשטה הידיעה כי הגרמנים כובשים בסערה את פולין, חיפשו הכל דרכים לחזור לבית, לאלכסנדר. חסידיו המסורים דאגו לשני אוטובוסים מיוחדים שיקחו את הפמליה הנכבדה לאלכסנדר בתוך סערת המלחמה, והרבי הגיע בשלום לביתו, אולם עד מהרה גמר אומר לעזוב את הבית ואת חצר הקודש. נודע כי הגרמנים מחפשים אחר הראבין עושה הפלאות, ותמונתו פורסמה בעיתונים.
"מי יודע אם לא מגיעה עלינו תקופת גזירות קשה, דוגמת גזירות ת"ח ות"ט" - פנה אל הרבי אחיו הרה"צ רבי אברהם חיים הי"ד, והרבי נענה ואמר לו בעומדו על מפתן הדלת: "אני רואה יותר מכך"...
הבריחה מן הבית נעשתה בחפזה וללא הכנה, ואך מעט הבגדים אשר לגופם, הטלית והתפילין ומעט בגדי שבת היו עימם. הרבי ומשפחתו הגיעו ללודז' הסמוכה, ואחד מחשובי חסידי אלכסנדר, הגביר ר' חיים גולדמן ז"ל, פינה לרבי את עליית הגג הגדולה של ביתו ברחוב פיוטרקובה, ושם התגורר הרבי יחד עם בנו, הרחק מעין רואה ותוך הסתתרות מוחלטת, במשך שבועות ארוכים, כשיתר בני המשפחה, הרבנית והילדים, מסתתרים במקום אחר.
ספרי התורה הרבים שהיו באלכסנדר הוחבאו בעת ההפצצות על העיר בימים הראשונים של המלחמה באחד ממרתפי חצר הרבי. הגרמנים שהגיעו לעיר תפסו את כל מבני החצר, והשתלחו בחפצי הבית ואף שלחו ידם בספרי הקודש. במסירות נפש של ממש הצליחו יהודים מקומיים לחלץ מידי הארורים ספרים רבים וכן ספרי תורה שהוטמנו במרתף, והביאום למקום מבטחים תמורת שוחד עתק.
בינתיים נערכו חיפושים קדחתניים אחר הרבי על ידי הגרמנים הארורים ועוזריהם הפולניים ה"פולקס-דויטשה". כשהבינו שהרבי המפורסם מאלכסנדר הצליח לחמוק מידיהם, מיהרו לכלות את זעמם ברהיטי הבית ובספרים הרבים שבספריה הענקית והנדירה באוצרות הרבי. בספריה זו היו ספרים יקרי ערך דוגמת התנ"ך הראשון שנדפס בדפוס על ידי דניאל בומברג בוינציה בשנת שע"ח, כתבי יד רבים וביניהם של המקובל רבי שלום שרעבי, ספר הגלגולים להאר"י הק' ועוד. הודות לכריכתם המעולה של הספרים, שרדו חלקם את השריפה הגדולה וניצלו ממאכולת האש.
החיפושים הקדחתניים אחר הרבי המפורסם גרמו להחלפת המחבוא פעם אחר פעם. מביתו של ר' חיים גולדמן הועבר הרבי בחשאי לבית הנגיד ר' יונה פרנקל ז"ל, ומשם לבית ר' אברהם אבא איינהורן ז"ל, משם לבית הר"ר עוזר אוברבוים הי"ד, ועוד. משכלתה אליו הרעה והגיטו הלודז'אי הלך והצטמק, הוחלט להעביר את הרבי לווארשא, בה היה הגיטו הגדול ביותר בפולין. בקיץ ת"ש ברח הרבי מגיטו ווארשא ועבר לאוטבוצק, שם קיוה למעט שקט, יחסית, אך גם שם לא מצא מנוחה ויד הארורים החזירה את הרבי משם לגיטו ווארשא.
"כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו" - "מנהיג ישראל שעבודתו היא עבודת הקודש, חייב להגיש כתף ולשאת בעול עם כל יהודי", היה אחד מדברי התורה האחרונים שנשמעו מפי קדשו של הרבי הקדוש והנערץ, שנלכד על ידי הנאצים בווארשא וגורש לטרבלינקה, בה עלה על המוקד וקידש את שמו ית' בגאון, ה' יקום דמו. "רחמים גדולים" כתב הרבי פתק בכתב ידו ושלחו לחסידיו בגיטו צ'נסטוחוב לפני שעלה בסערה השמימה.

"דעו נא רבותי שהגזירה הנוראה היא על כל כלל ישראל, ואין ח"ו לאף אחד לשטות את עצמו ואת סביבתו ולומר כי הגזירה יצאה ללהב רק על ראש יהודי פולין וכדומה, לא ולא! על כולנו מרחפת הגזירה הקשה, והרשעים הארורים לפי שעה המציאו להם תירוץ זה לגרש לעת עתה רק חלק מבני ישראל, ואחר כך יתחכמו ח"ו לעמוד על כולנו, השי"ת יצילנו מידם הרשעה. והנה אם הגזירה היא על כלל ישראל ח"ו, אנו צריכים להתאמץ מאד מאד בכל כוחנו להעביר את רוע הגזירה ולהעביר את רעת הרשעים ואת מחשבתם אשר חשבו על היהודים, להפר עצת אויבינו על ידי תשובה ותפילה וצדקה"...

מתוך נאום חוצב להבות אש שנשא כ"ק האדמו"ר רבי חיים מאיר מויז'ניץ זצ"ל
בראשית ימי המלחמה, בבית מדרשו בגרוסוורדיין

מות קדושים
הרה"ק מסטריקוב, רבי יעקב יצחק דן זצ"ל, התגורר בפרוץ המלחמה בז'גיערז'. ברעום פגזי הגרמנים נמלט הרבי לווארשא, בה שהה תקופה ארוכה עד עלותו על מוקדה. מתאר החסיד ר' יעקב כץ: "בשני של פסח הכניסו אלינו לבונקר את הרבי מסטריקוב יחד עם אשתו הרבנית וילדיו. איני יכול לשכוח את אותם ימים, הרבי היה מחזק אותנו ומנחמנו בדברי תקוה ונחמה. הרבי אמר לנו כי יש בידו הוכחה, על פי קבלה, כי בשנת תש"ג תתחיל מפלתו של היטלר הרשע, והשמיע לנו גימטריה על כך: ראשי התיבות של "רוב גאונך תהרוס קמיך" בגימטריה תש"ג, ואכן מפלתו של הרשע הגרמני בכל החזיתות התחילה באותה שנה"...

ויצא מבת ציון כל הדרה...
כמי שחוזה למרחוק, עזב הרבי מבאבוב הרה"ק רבי בן ציון זצ"ל הי"ד את ביתו ומשכנו בבאבוב, שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה. הרבי עבר לטארנוב אך כשהחלה המלחמה הופצצה העיר קשות, כיתר ערי פולין, והרבי נמלט מאימת המלחמה. יחד עם חתנו רבי משה סטמפל הי"ד ברחו מטרנוב במכונית שכורה כשיעד נסיעתם הוא לבוב. באמצע הדרך, בהיותם ליד קולבסוב, עצרו אנשי צבא פולניים את הרכב והחרימוהו. הרבי המשיך במנוסה ברגל ובעגלה, ואליו הצטרפו כל בניו ובני משפחתו. דרך ארוכה ומפותלת עברו בגלותם, תוך שהם עוברים בסוקולוב, ברודניק, בבילגורייא, בזאמושץ, רובאשוב, קרולוב, עד שהגיעו בערב ראש השנה, סחופים ועייפים לפאריצק, בה רצו לחגוג את ראש השנה ואף ערכו הכנות קדחתניות לשם כך, אולם בסעודת ליל ראש השנה, מיד לאחר הקידוש, נשמעו קולות ירי וקולי קולות שבישרו כי הגרמנים מגיעים, ובאישון לילה ברחו משם ושמו את פעמיהם להורוכוב בה בילו את ראש השנה. בצום גדליה שוב יצא הרבי לדרכים, עד שהגיע אל העיר לוצק בה שהה עד אחרי יו"ט ראשו של סוכות.
בחוה"מ סוכות עזב הרבי מבאבוב את לוצק ונסע ללבוב, שנשלטה על ידי הרוסים, ושם התקבל בכבוד גדול בבית חסידו הנאמן הרה"ח ר' הניך אשכנזי ז"ל מחשובי הקהל בלמברג, בביתו ישב הרבי עד סוף ימי הקיץ של אותה שנה.
כשכבשו הגרמנים את לבוב, נמלט הרבי ממקום למקום מאימת הרשעים שחיפשוהו, ופעמים רבות החליף את משכנו, עד שנלכד על ידי הפורעים האוקראינים עושי דברם של הגרמנים בר"ח אב תש"א, ביום ערב שבת קודש בעודו לבוש שיראין ובגדי שבת, וכשנפרד מילדיו אמר: "ילדי היקרים, זהו רצון הבורא יתברך, מוכרחים ללכת, אז לפחות נלך כיהודים! גוט שבת קינדער - קרא הרבי - זכרו, אסור להיות עצבים ביום השבת"... משך שלושה ימים הוחזק הצדיק במעצר כשהוא עובר התעללויות רבות, עד שנורה ונהרג במבואות העיר בד' אב, הי"ד.
"וכהיום הזה אשר כל כלל ישראל הגיעו לתכלית השפלות והבזוי, על אחת כמה וכמה יש לנו לצפות לישועה קרובה כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב, כדברי המד"ר פ' שמות, כל זמן שישראל הם בירידה התחתונה הם עולים, ראה מה כתוב ועלה מן הארץ, אמר דוד כי שחה לארץ נפשנו דבקה לארץ בטננו, אותה שעה קומה עזרתה לנו"
מתוך אגרת קודש שפירסם הרבי מבאבוב לפני פרוץ המלחמה העולמית

המצוד אחר "גדול התלמודיסטים בעולם"
אחת העיירות הראשונות שנפלו בקלות בידי הגרמנים הארורים היתה טשעבין. זכתה עיר זו ובה שכן אורו של הגאון האדיר שר התורה מטשעבין, הגה"ק רבי דב בעריש ויידנפלד זצ"ל שממקום שבתו בעיירה בקע אורו על פני עולם ומלואו.
לב כולם נתמלא בחרדה מפני הבאות שכן הגרמנים לא הדרו פני איש ולא חסו על זקן וצעיר. מיד עם בואם לעיר, כמו בכל מקום ברחבי פולין שנכבש על ידם, זרעו הגרמנים מהומה ומבוכה וחוללו שמות. הרשעים רצחו וחמסו, התעללו והתהוללו, וזעקת יהודי העיר עלתה עד לשמים.
אל הרב הובא פיסת עיתון "שטירמר" מנואץ, בו נראית דמות דיוקנו של הרב מטשעבין תחת הכיתוב "גדול התלמודיסטים בעולם", והגרמנים מבטיחים כי בהגיעם לפולין יתפסו את הרבנים של היהודים מגור ומבעלז ובאבוב יחד עם הרב ו"יסגרו עימם חשבון"...
בפלס הגיונו המחושב תיכנן הגאון את צעדיו והחליט לעזוב מיד את העיר, כשהוא מצווה על כל מי שיכול לצאת לדרך לעזוב את טשעבין ולברוח לכיוון הגבול הרוסי. הוא נטל עימו את כתביו היקרים לו מכל וארזם במזוודה קטנה, לקח את רעייתו הרבנית ואת בתו הצעירה ויצא לדרך הנדודים הארוכה והקשה. ימים ולילות רצופים נתמשכה דרך הבריחה, וכשהגיעו ימי ראש השנה, ציוה הגאון להמשיך ולא לעצור. למען האמת, הצליח הגאון לברוח ממש ברגע האחרון, שכן במהלך חודש תשרי ת"ש, השלימו הגרמנים את אחיזת החנק בפולין וניתקו כליל את כל הדרכים ממנה ואליה, אין יוצא ואין בא.
על אם הדרך, בעיצומו של ראש השנה, נפגש הגאון בעגלתו של הרבי מאמשינוב הרה"ק רבי שמעון שלום זצ"ל. כמה קשה לנו לדמיין לעצמנו את הני תרי צדיקי עולם, גאון עולם מטשעבין וקדוש עליון הרבי מאמשינוב, כשהם יושבים כל אחד על עגלתו בעיצומו של יום הדין, ראש השנה, והם מתדיינים חרישית ביניהם אודות המצב. לאחר שיחה של מספר רגעים נפרדו לשלום והמשיכו כל אחד במסעו המואץ. לימים סיפר הרבי מאמשינוב זצ"ל, שליבו היה נוקפו שעושה הוא את החג לחול בבורחו מפני אימת המציק, ואף שהיה נהיר ומחוור שאין מנוס מכך עקב פיקוח נפש, אך עדיין העיקה עליו ההרגשה הכבדה על חילול החג, ורק כשראה כי גם גאון עולם מטשעבין נהג בדיוק כך והמשיך בבריחה בעיצומו של ראש השנה, הבין נכוחה כי אכן אין מנוס וחובה לנהוג כך מצד הדין.
הגאון מטשעבין המשיך במנוסתו עד שהגיעה ללמברג הגדולה, שהיתה מוצפת ברבבות פליטים וכל אחד מחפש לעצמו קורת גג. הרה"ק רבי מנחם נחום'וניו מהוסיאטין-לבוב זצ"ל הי"ד, שהתגורר בעיר, פינה עבור הרב מטשעבין את עזרת הנשים של בית מדרשו והזמינו להתגורר שם. כמובן שמיד הפך המקום להיות אבן שואבת, הרב החל למסור שיעורים כסדרן בעיצומם של ימי הסער והסופה, ורבים צבאו על דלתותיו בשאלות דחופות מעניני השעה, והגאון אף המשיך במתן תשובות לשאלות ממקומות מרוחקים, שנדפסו מאוחר יותר בספרו הגדול דובב מישרים.
הרוסים, שליטי העיר, החליטו ביום בהיר לגרש את כל הפליטים שהצטופפו בלמברג אל תוך הארץ ואל סיביר המרוחקת, ואף כי נראה היה תחילה שמדובר בגזירה קשה מנשוא, הנה כי כן היתה להם נפשם לשלל ורוב המגורשים לסיביר ניצלו ממוות בטוח, בעוד שהנותרים בלבוב נפלו בידי הגרמנים שחזרו וכבשו את למברג כעבור מספר חדשים ושלחו את כל יהודיה למחנות המוות הי"ד. כך נגזר על הגאון האדיר מטשעבין ללכת לגולת מרחקים ונפשו עונתה בכפור הסיבירי ובמצוקות הרעב והקור, אך גם אלה לא יכלו לרוח הגדולה שהותירה ה' לטובה להחיות עם רב אחרי המלחמה.

* * *
רבים המה גדולים וצדיקים, גאוני פולין ואדמורי"ה שספגו מיד הרשעים את כל מכותיהם. דרכי פולין האבלות מלאו בשיירות שבראשם הילכו צדיקי הדור, הגיטאות הצפופים שיכנו בתוכם את פארה של פולין, ומלאכי ה' נלכדו ברשתם של הרשעים ונפלו בחרב לפני עם ה'.
הגה"ק מז'עליכוב והאדמו"ר מפיעסצנא; הגה"ק רבי מנחם זעמבא והאדמו"ר מראדומסק; הגה"ק רבי משה'ניו מבויאן-קראקא והאדמו"ר מראדזין; האדמו"ר מחנטשין, האדמו"ר מסוכוטשוב והאדמו"ר מראדושיץ; הרה"ק מלברטוב והרה"ק מגרודזינסק; עשרות, מאות ואלפי אדמורי"ם ורבנים, ראשי ישיבות ודיינים בתוך מיליוני עמך בית ישראל עברו את הימים הללו באימה וברעדה ומתוך חשש כבד לבאות כשליבות אחינו בני ישראל בכל העולם נשואות אליהם בתחינה ובתפילה, אך שערי שמים נסגרו.
ספרים עבי כרס וגליונות רבים ניתן למלא אודות ימי המלחמה ואודות הדמויות המזהירות שמילאו לרוב את דרכי פולין ובימים אלו, עם פרוץ המלחמה, נפלו בשבי ביד צר, וכהנה וכהנה היו הקורות אותם בתקופת השואה.
בשורות אלו ניסינו אך לפתוח חרך צר לרגעים ולימים ספורים בתוך כלל סערת המלחמה, ואידך זיל גמור.
זכור ה' והביטה וראה מה היה לנו.

מאמר היסטורי - הפצת התורה על ידי "ארבעת השבויים"

"ארבעת השבויים" והפצת התורה
סיפור שבייתם של הגאון רבי חושיאל, הגאון רבי משה, הגאון רבי שמריהו והגאון רבי חנוך, שהפיצו את אור התורה בארצות המגרב, ספרד ומצרים בתקופת הגאונים

פרשיה היסטורית שרב בה הנסתר על הגלוי

מאת: אברהם יעקב זילברשלג

אחת מהפרשיות ההיסטוריות הנפוצות והמוכרות בעם ישראל, הינה סיפור "ארבעת השבויים". מדובר על סיפור רב עלילה שעל פיו נשבו ארבעה ענקי רוח וגדולי תורה בלב ים, בעת שהיו בעיצומה של שליחות חשובה, והשודד שלקח אותם בשבי מכר אותם לקהילות יהודיות שונות באפריקה, שפדו מתוך תחושה נפלאה של אחווה יהודית את גדולי התורה הללו, והם שהקימו אחר כך מרכזי תורה נודעים באותם מקומות אליהם הגיעו.
הסיפור נפוץ ומוכר בשינויים קלים, ומקורו בדבריו של הגאון הראב"ד (הראשון, רבי אברהם דן דאוד) בסוף "ספר הקבלה". עם השנים התעוררו תהיות וספקות לגבי פרטים שונים שבסיפור, אך הסיפור עצמו נותר ועודנו אחד המרכזיים בתולדות חיי התורה של עם ישראל ותחייתה במרכזים חדשים שאין עליו עוררין והוא מקובל ועובר במסורת מדור לדור.
חורבנה של ארץ ישראל ותקומתה של בבל
עם חורבן בית המקדש השני, חרב כידוע, מרכז התורה בארץ ישראל. לא בבת אחת אירע הדבר. הגזירות הקשות של הרומאים עוד לפני החורבן עצמו הבריחו מכאן יהודים רבים, שמצאו מפלט ומקלט בארצות שונות. תחילה עוד המשיכו להתנהל חיים יהודיים תורניים מפכים בעוז בדרום ובגליל, התנאים הקדושים השפיעו קדושה ותורה להמוני תלמידים, ונראה היה כי העם מוצא את תרופתו בלימוד התורה. אך אט אט התדלדלו מרכזי התורה בארץ הקודש, ולעומתם התגברה מאד ההשפעה של יהדות בבל. הוקמו בה ישיבות גדולות ונודעות, ושמות הישיבות שבפומבדיתא וסורא, מחוזא ודומיהם הלכו ותפסו מקום מרכזי. לאחר תקופת התנאים והאמוראים, הגיעה תקופת הסבוראים ואחריהם הגאונים שהמשיכו להרבות תורה בכל תפוצות ישראל, על אף כל העליות והמורדות.
בסוף ימי האלף החמישי לבריאת העולם, חלה ירידה ממושכת בהתפתחות מרכזי התורה הגדולים אשר בבבל. תקופת הגאונים רבת ההוד באה לקיצה, ומנגד הלכו והתעצמו המרכזים שהתפתחו בארצות הים התיכון. רבי שרירא גאון שימש כראש ישיבת פומבדיתא כשלצידו בנו רב האי גאון, שאף הוא מילא לימים את מקום אביו בגאונות וראשות ישיבת פומבדיתא. בתקופה זו הלך ופחת אט אט זוהרה של יהדות בבל, וגם בישיבות סורא ונהרדעא כמעט ולא היו תלמידים. רק ישיבת פומבדיתא המשיכה לשאת בגאון את דגל התורה בבבל, אל הישיבה נהרו תלמידים רבים מקצוות ארץ שבאו ללמוד תורה אצל ראש הישיבה רב שרירא גאון, אך כעבור שנים ספורות, לאחר פטירתו של רב האי גאון, דעך גם קרנה של ישיבה זו, לצד ישיבות בבל האחרות שירדו מגדולתם. השליטים הח'ליפים המוסלמים ששלטו בבבל התנכלו לישיבה, וראש הישיבה האחרון – רבי חזקיה בן דוד, נרצח על ידי הח'ליף המקומי. תור הזהב של יהדות בבל תם ואת מקומה של בבל בהרבצת התורה החלו למלא ישיבות שהוקמו בספרד ובאפריקה עוד בחייו של רב שרירא גאון.
מרכז הכובד של חיי התורה היהודיים עבר מערבה, לאורך חופי מדינות הים התיכון. הישובים היהודיים בצפון אפריקה - מצרים, תוניס, ודרום אירופה - ספרד ואיטליה, פרחו ושיגשגו ובראשם עמדו גדולי תורה מנהיגים רוחניים בעלי שיעור קומה.
סיפור שבייתם של ארבעת גדולי התורה
ביום בהיר אחד לפני כאלף שנה, בערך בשנת ד' אלפים תש"ס, עמדו ארבעה רבנים חשובים ונערצים על סיפונה של אוניה ששטה במימיו הכחולים של הים התיכון. ארבעת הרבנים היו ידידים טובים שהגיעו יחדיו אל העיר בארי באיטליה, לחופי הים התיכון, בשליחות עלומה, וככל הנראה לשם מצוה חשובה של הכנסת כלה, ומשם הפליגו יחדיו חזרה לארץ מגוריהם [אם כי, יש שסברו כי הכוונה היא שגדולי התורה נסעו לשם כינוסי "כלה", למסירת שיעורים והרבצת תורה]. ארבעת הגאונים היו מגדולי וחשובי גאוני הדור: הגאון רבי שמריהו בן רבי אלחנן, הגאון רבי חושיאל (אביו של רבינו חננאל), הגאון רבינו משה בן חנוך (שהפליג באניה יחד עם אשתו ובנו חנוך) ועוד גאון רביעי ששמו לא ידוע לנו, ויש שסברו כי הרביעי הינו רבי חנוך, בנו של רבי משה. ארבעת הגאונים יצאו מבארי, בה ביקרו ככל הנראה, שהיתה עיר חשובה ונכבדה בתולדות ימי עמנו, רבנו תם כתב בספר הישר (חלק השו"ת): "בני בארי שהיו קורין עליהם כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטרנטו".
באותם הימים הנסיעה וההפלגה בלבב ימים  היתה מסוכנת עד מאד עקב פעילותם של שודדי ים אכזריים שהיו מתנפלים על אוניות שלוות, רוצחים את נוסעיהם ושודדים את כספם. במקרה הטוב היו השודדים "מרחמים" על קורבנותיהם ומוכרים אותם לעבדים.
אחד משודדי הים האכזריים ביותר ששמו הלך לפניו והטיל אימה בליבות יורדי הים היה רב חובל ספרדי-אפריקאי בשם איבן רומחיז. בחלק ממדינת ספרד שנשלטה באותם הימים בידי המוסלמים שלט המלך-החליף, עבד אל רחמן אל נאצר, ואיבן רומחיז זה היה אחד משריו ועושי דברו. אותו שודד נתמנה על ידי החליף אל רחמן לעמוד בראש צי ענק של ספינות מלחמה. בפקודת המלך שוטט איבן רומאחיז עם ספינותיו לאורך חופי אפריקה, מצרים, ארץ ישראל ואירופה על מנת לכבוש ספינות נוצריות ולשדוד את רכושן. יום אחד, תוך שהוא משייט בסביבות חופי איטליה, ומחפש טרף קל הבחין השודד באוניה בה הפליגו גדולי התורה ולאחר קרב קצר ואכזרי כבש את האוניה ולקח את נוסעיה בשבי.
תחנה ראשונה: מצרים
השודד הבחין בארבעת הרבנים הדורי התורה, ושמח מאד כשהבין שמכירתם כעבדים תביא לו הכנסה ניכרת. הוא הכיר זה מכבר את המנהג היהודי של "פדיון שבויים", ולשם כך כיוון את ספינתו לנמל אלכסנדריה של מצרים, בה היתה קהילה יהודית גדולה וחשובה ושם הציע תחילה את הגאון רבי שמריהו למכירה. יהודי מצרים שילמו את הסכום האגדי שביקש כדי לקיים את מצוות פדיון שבויים. משהציע אחרי הפדיון גם את הגאון השני, כבר לא נותרה ליהודי המקום אף פרוטה לפורטה והם נאלצו להשיב את פניו ריקם.
עם שחרורו השתקע רבי שמריהו תחילה בעיר אלכסנדריה, אך כעבור זמן קצר עבר להתגורר בפוסטאט, היא קהיר העתיקה. תוך זמן קצר נוכחו לראות יהודי המקום בטיב העיסקה אשר עשו כשעמדו על גאונותו ועל למדנותו הרבה. יהודי קהיר ביקשו למנות אותו כרב ראשי עליהם, ורבי שמריהו שהיה אסיר תודה ליהודי המקום שפדו אותו מן השבי, ובנוסף ראה לפניו שטח פעולה נרחב בייסוד ישיבות והפצת לימוד התורה בקרב יהודי מצרים, החליט להישאר בעיר פוסטאט, שם היה אהוב על כולם ומכובד על יהודים וגויים כאחד. מכאן החלה מגילת חייו הענפה של רבי שמריהו שנכתבה לאורך ימים ושנים, כשהוא מרבה פעלים לתורה, מכנס קהילות ומרביץ תורה לכל יהודי המדינה. בעיר נוסדה ישיבה מפוארת ממנה יצאו גדולי תורה וענקי רוח.

תחנה שניה: תוניסיה
השודד איבן רומחיז המשיך במסעו לאורך חופי אפריקה, עד שהגיע לתוניס, ולשוק העבדים התוסס של העיר קירואן, הרחוקה כמה עשרות קילומטרים מחוף הים. כאן הוא "הציע" למכירה את רבי חושיאל, השבוי השני, ושוב, הקהילה היהודית במקום גייסה את סכום העתק שדרש השודד ופדתה את רבי חושיאל מידיו.
סופר כי עוד קודם לכן הביע הגאון רבי חושיאל את מאוויו לבקר וללמוד בעיר זו שהיתה מרכז יהודי חשוב בימים ההם. והנה סובבה ההשגחה העליונה את צעדיו לקירואן, ויהודי המקום פדוהו בחדווה מידי שוביו ועד מהרה עמדו על גדולתו הרבה. בעיר קירואן התקיימה כבר באותה העת ישיבה גדולה ומפוארת של גאונים בתורה, ובראשה עמד הגאון רבי יעקב בן רבי ניסים. תוך זמן קצר הוצע לפניו תפקיד הרבנות על ידי מנהיגי הקהילה המקומית, אך רבי חושיאל סירב להפצרות הרבות. הוא ידע כי חברו, הגאון רבי שמריהו נולד בקירואן וקיווה כי הוא ישוב ויקבל על עצמו את אדרת ההנהגה והרבנות, ולשם כך שלח איגרת לידידו שנפדה במצרים ונשאר בפוסטאט. רבי חושיאל ביקש ממנו לשוב לקירואן, אך רבי שמריהו לא רצה להסתכן בנסיעה נוספת וביכר להישאר בקהילה היהודית החמה בפוסטאט-קהיר, ורק אז ניאות הגאון רבי חושיאל לקבל את עול הרבנות של קירואן המעטירה.
לעומת הדעה הרווחת כי רבינו חושיאל הגיע לקירואן לראשונה בעקבות פדיונו מן השבי, הרי נמצא מכתב בתוך גנזי הגניזה הקהירית המפורסמת (עליה סיפרנו כאן לאחרונה) שנראה על פניו כסותר את הסיפור המבוא בספר הקבלה של הראב"ד, וממנו עולה כי רבינו חושיאל הגיע לקירואן מרצונו כעשור שנים לאחר התאריך עליו מצביע הראב"ד. יש מן החוקרים שכתבו כדי לפתור את הסתירה (ראה, למשל, פירוש רבנו חננאל על הש"ס, ירושלים תשנ"ה) כי רבינו חושיאל הגיע פעם ראשונה לקירואן כשבוי, התוודע להווי המקום המיוחד ושב אח"כ לעיר מולדתו בארי שבדרום איטליה, ושוב שב מרצונו לקירואן והתישב בה באותה שנה המוצגת במכתבי הגניזה הקהירית, עשר שנים לאחר ביקורו הראשון בעיר.
רבינו חושיאל נשאר להשתקע בקירואן וייסד בה ישיבה גדולה, ממנה יצאו משך השנים הבאות גדולי ישראל ומאורי האומה. המפורסמים שבהם היו בנו הגאון רבינו חננאל, ותלמידו הדגול הגאון רבינו ניסים גאון, הר"ן (בנו של הגאון רבי יעקב, שעמד בראש ישיבת קירואן לפני רבי חושיאל), ועוד גאונים גדולים שהותירו את חותמם על התקופה. רב האי גאון כתב איגרת מיוחדת לבני קירואן לפני כאלף שנים, כי שמועה שמע שהגיע לשם חכם גדול, "הר של תורה" בשם "רב חושיאל בן מר רב אלחנן", והוא מבקש ממנו ליצור קשר מכתבים עם הישיבה בבבל.
השפעתו העצומה של רבינו חושיאל על בני המקום ועל לימוד התורה בארצות אלו היתה כבירה. על אף שהתלמוד הירושלמי היה ידוע לחכמי קירואן עוד בטרם הגיע רבי חושיאל לקירואן, הרי שבתקופתו של רבי חושיאל כראש גאוני ורבני קירואן ובהשפעתו, הלך ונפוץ הלימוד של התלמוד הירושלמי בלימודם  של חכמי הישיבה בקירואן. למרות שמרכז התורה בבבל והתלמוד הבבלי היה מעין התורה המפכה שהרווה את צמאונם של תלמידי חכמים בכל דור ודור, זרח אור התלמוד הירושלמי והפציע מבעד לחשרות העננים, הודות לגאוני התורה הגדולים שפיצו את דבר ה' ואת חכמת הירושלמי, ובמיוחד בשל הציטוטים הרבים מהתלמוד הירושלמי בתשובותיהם בהלכה של רב שרירא גאון ושל רב האי גאון שנכתבו לבני הגולה, שנחשפו כך לאור הירושלמי.
תחנה שלישית: ספרד
השודד המשיך במסעו לספרד, ובאחד מערי החוף שלה, גרנדה או מלאגה, מכר את השבוי השלישי ששמו לא ידוע לנו, ורק זאת ידוע כי היה גדול בתורה וכי יהודי המקום פדוהו בדמים מרובים. ויתכן כי הכוונה היא לרבי חנוך בנו של הגאון רבי משה. על האניה נותרו רק רבינו משה, אשתו (ובנו חנוך, אם לא הוא זה שנותר בקהילת גרנדה או מלאגה). בדרך לספרד נתן השודד את עיניו באשת רבי משה, וניסה לשכנעה כי יקחנה לאשה וכי יעניק לה את כל אוצרות תבל. תוך כדי השיחה עם השודד, שאלה האשה את בעלה הגאון רבי משה בלשון הקודש האם תזכה לחלק לעולם הבא אם תטביע את עצמה במימי הים, כדי להינצל מיד השודד, ורבי משה השיב לה בלשון הפסוק בספר תהילים: "מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים". מיד כששמעה זאת קפצה האישה לים כדי להינצל ממזימותיו של השודד האכזר ונבלעה בתהומות הים.
השודד רתח מזעם על כי מזימתו הנפשעת הופרה, והוא הבטיח לרבי משה כי יתנקם בו.  לאחר ימי נדודים וטלטלה על פני הים, הטילה האוניה עוגן בעיר קורדובה שבספרד בה היתה קהילה יהודית גדולה ומפוארת. בני המקום ניאותו לפדות את רבי משה ואת בנו חנוך ושיכנום בתוכם. רבי משה ובנו נחבאו אל הכלים ולא גילו את כוחם הגדול בתורה. הם הצטנעו בקרן זוית ולא גילו לאיש את זהותם המפורסמת  בשער בת רבים.
תחנה רביעית: קורדובה
הם נהגו לשבת כאחרוני התלמידים בישיבה הגדולה והחשובה של קורדובה, ולולא מעשה שהיה היו נותרים באלמוניותם. יום אחד, כשרבי משה ישב והקשיב לשיעוריו של הגאון רבי נתן, הדיין דמתא, שמעו אוזניו כי רבי נתן שגה בדבר הלכה באחת מסוגיות הלימוד של הישיבה, בעניני טבילות והזאות של הכהן הגדול ביום הכיפורים. לאחר השיעור ניגש רבי משה – שבני המקום הכירוהו בתוארו "השבוי" – אל ראש הישיבה רבי נתן והעיר לו על טעותו, תוך שהוא מנמק ומסביר את הסוגיה כולה במסכת יומא באור חדש ובהיר. רבי נתן שהבחין מיד בגאונותו של השבוי, קרא מיד בקול גדול לפני תלמידי הישיבה שהוא לא ישמש עוד כראש ישיבה וכדיין מכיוון שגאונותו של ה"שבוי" עולה עליו עשרת מונים, והוא הפציר בחבריו ובחשובי הקהילה למנות את רבי משה "השבוי" כדיין העיר. רבי משה לא יכול היה לעמוד מול מסכת הלחצים וההפצרות הנוקבות, והוא נאלץ לקבל עליו את הדין וכך התמנה כרבה של הקהילה המפוארת, מהחשובות ומהמיוחסות שבקהילות ישראל.
מאותו היום ואילך התפרסם שמו של רבי משה לא רק בקורדובה אלא בכל גלילות ספרד ובעולם היהודי. גדולי הדור מכל תפוצות ישראל שלחו אליו שאלות בהלכה ועמדו עמו בקשר מכתבים הדוק. ישיבת קורדובה הפכה במרוצת הזמן למרכז יהודי פורח ומשגשג ממנה יצאו גדולים וענקי תורה דוגמת כמה מבעלי התוספות, כגון רבי יוסף איבן מיגאש, רבי יהודה הלוי והנשר הגדול רבינו הרמב"ם.
האגדה מספרת כי השודד הנאלח איבן דמאחין, שנוכח לגלות כי היהודים שמכר לעבדים הרי הם גדולים מכפי שחשב וכי בכל מקום שאליו הגיעו הרי הכירו במהרה בסגולתם ובכח תורתם, רצה לחזור בו מהמכירה על מנת לדרוש בעבורם כופר גדול יותר. אך המלך הספרדי, הכליף אל רחמן מנע ממנו את מזימתו כי ראה מעלה וגדולה בכך שיהודי מחוזות ספרד יוכלו לפסוק את פסקם לבדם ואין הם צריכים להריץ עוד איגרות אל ישיבות בבל. אחד מידידיו הקרובים ביותר של רבי משה היה השר היהודי המפורסם רבי חסדאי אבן שפרוט שהיה חבר ממשלת הכליף עבד אל רחמן. הכליף עצמו התפאר לא פעם על השם הטוב שיצא לקורדובה, הודות לפרסומה של הישיבה הגדולה שם שעמדה תחת שבט הנהגתו של רבי משה.
השפעתו של רבי משה על ישיבת קורדובה, על הקהילה בעיר ועל חיי הרוח והתורה של כלל מחוזות ספרד היתה עצומה. בתקופה שלפני בואם של "ארבעת החכמים" לקהילות אפריקה, המגרב וספרד, היו רגילים בני הקהילות הללו להסתמך בעיקר על הדרכתם ותשובותיהם בהלכה של גאוני בבל, כפי שניתן לראות באלפי התשובות שנכתבו לשם על ידי הגאונים. לעומת זאת במדינת איטליה, לא עמדו בקשר הדוק עם גאוני בבל והוכרחו לפסוק הלכה על ידי לימוד ועיון עצמי בתורה, כמוכר וכמפורסם מתקופות מאוחרות יותר של בעלי התוספות. החכמים שבאו מאיטליה, הביאו לספרד את סגנון הלימוד העמקני, שהשלים את שיטת הלימוד הספרדית, ובד בבד עם השענות על הכרעות הגאונים, החלה נפוצה שיטת הבירור היסודי של הסוגיות.
החוקרים מצביעים גם על שינויי מנהגים שהתרחשו בעקבות השפעתם של חכמי איטליה על קהילות ספרד והמגרב. כך, למשל, נהוג היה בגלילות ספרד, שבתפילת הלחש במוסף בראש השנה, לא היו הציבור אומרים את ברכות מלכויות זכרונות ושופרות, ורק שליח הציבור היה אומרן בחזרת התפילה. לעומת זאת באשכנז ובאיטליה נהגו כל הציבור לומר את הברכות הללו בתפילת הלחש. כאשר הגיע רבי משה לספרד, הוא הנהיג שם את מנהג איטליה, וכך נעלם לאטו מנהג ספרד העתיק ובכל הארצות הללו הלכו והתפשטו מנהגיהם של יהודי איטליה.
רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך
כך עמדה לה לתורתנו הקדושה, כוחם הגדול של ענקי הרוח גיבורי ומאורי הדורות, שהפיצו את לימוד התורה והעבירו במסורת מדור לדור את שלשלת הקבלה הנצחית, ונתקיים "ואני זאת בריתי אותם אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם".

לשון ספר הקבלה של הראב"ד הראשון:
וכן הייתה הסבה, שיצא ממדינת קורטובא שליש ממונה על ציים, שמו בן דמאחין, שלחו מלך ישמעאל בספרד ושמו עבד אל רחמאן אל נאצר, הלך ממונה על ציים אדירים לכבוש ספינות אחרות ועיירות סמוכות לספר. והלכו עד חוף הים של ארץ ישראל, ונסבו אל ים יון והאיים שבו. ומצאו אניה ובה ד' חכמים גדולים היו הולכים ממדינת בארי למדינה נקראת ספסתין. וחכמים אלו להכנסת כלה היו הולכים. וכבש בן דמאחין האניה ואסר את החכמים, האחד היה ר' חושיאל אביו של רבינו חננאל. והאחד רבינו משה אביו של רב חנוך אסרוהו עם אשתו ועם רב חנוך בנו ורב חנוך בנו עודנו נער. והשלישי ר' שמריה בר' אלחנן. והרביעי אינו יודע שמו. ובקש השליש לכפותה לאשתו של רב משה ולענותה כי הייתה יפה ביותר, והיא צעקה אל רב משה אישה בלשון קודש ושאלה ממנו אם הנטבעים בים חיים בתחיית המתים אם לא. והוא השיבה, "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים". וכששמעה דבריו הפילה עצמה בים וטבעה ומתה.
וחכמים אלו לא הגידו לאדם בעולם מה טיבם ומה חכמתם. והשליש מכר את רב שמריה באלכסנדריא של מצרים, ומשם עלה למצרים והיה לראש. ומכר את ר' חושיאל באפריקא בחוף הים, ומשם עלה אל מדינת אלקירואן שהייתה בימים ההם חזקה מכל מדינות ישמעאל שבארץ המערב, ושם היה ר' חושיאל לראש ושם הוליד את רבינו חננאל בנו. ובא השליש לקרטובא ומכר שם ר' משה ור' חנוך בנו, ופדאוהו אנשי קורטובא, וכמדומין היו שהוא עם הארץ. והייתה בקורטובה בית הכנסת ששמה כנסת המדרש, והיה שם דיין ששמו ר' נתן, וחסיד גדול, היה אבל לא היו אנשי ספרד בקיאין בדברי רבותינו ז"ל, ואעפ"כ באותו מעט שהיו יודעין היו עושין מדרש ומפרשים ועולים ויורדים. ופירש ר"נ הדיין "על כל הזאה טבילה", והיא במסכת יומא ולא ידע לפרשה. ור' משה יושב לפאה אחת כמו שמש, וקם אל ר' נתן ואמר לו רבי פשו להו טבילות. וכששמע הוא והתלמידים את דבריו תמהו זה אל זה ושאל ממנו לפרש להם ההלכה, ופירש להם ההלכה כהוגן, וכל אחד ואחד שאל ממנו שאלות בכל הספיקות שהיו להם, והשיב תשובות ברוחב חכמתו. והיו בעלי דינין מחוץ למדרש שלא היה להם רשות ליכנס עד השלמת התלמידים פסיקתם. ובאותו היום יצא ר' נתן והלכו אחריו בעלי דינין ואמר להם אני איני דיין, וזה הלובש השק והאורח הוא רבי, ואני תלמידו אהיה מהיום, ואתם מנוהו על קהל קורטובא דיין. וכן עשו ועשו לו כל הקהל פסיקא גדולה וכבדוהו במלבושים יקרים ובמרכב. ורצה השליש לחזור בו במכירתו, ולא הניחו המלך כי שמח המלך על הדבר שמחה גדולה כששמע שאין היהודים שבמלכותו צריכים לאנשי בבל. והקול נשמע בכל ארץ ספרד וארץ המערב. ובאו תלמידים לקרות וכל השאלות שהיו שואלים מן הישיבות שאלו ממנו. ודבר זה היה בימי רב שרירא גאון, קרוב לשנת ד' אלפים תשנ"ה, הן פחות מעט הן יתר מעט.